אנשים- בחורה אחת, ימח שמה וזכרה, נתנה את הפקודה..."
"הלא גם באצ"ל נתנו בחורות את הפקודה להרוג אנגלים", אני מעיר.
,מה זה שייך?" הוא משיב בתמהון. "הרי אלה היו אנגלים. אבל בחורה מטונפת זו הסיתה את האנשים שלה לירות ביהודים". להגיון זה אין תשובה. אני שותק.
"חח מזה הם שדדו מכוניות, אופנוע, שעונים, ואפילו עטים נובעים", הוא ממשיך. "הם גרועים מהאנגלים".
"בכלל, נדמה לי שהאנגלים לא היו אחרי ככלות הכל נוראים כל כך", אני מהרהר בקול, "אנחנו נוהגים בערבים בפחות עדינות מאשר הם נהגו בנו".
"יכול להיות", הוא מפקפק. "לא חשבתי על זה".
אני יודע שגם האנשים שלנו שדדו כמה חפצים השייכים לגדוד האצ"ל. מישהו לקח אופנוע, וגם ג'מוס ואנכי לקחנו כורסא יפה לחדרנו בבסיס. הדבר נראה לנו טבעי ומובן מאליו, אחרי ששדדנו במשך חדשים את רכושם של ערבים.
"מה דעתך על כל העסק הזה?" מגשש יוסקה.
"להגיד לך בגלוי, ביגין שלכם לא מוצא חן בעיני. אינני אוהב אנשים הנואמים כל הזמן על כיבושים ומלחמות, וכשבאה המלחמה הם משאירים את אכילת הדיסה לאנשים שלהם".
"ומה עם בן-גוריון שלך?"
,למען האמת, אני מוותר על שניהם. שילכו, וירביצו מכות זה לזה."
יוסקה צוחק. "בעצם, לא איכפת לי גם כן. בכל הארגונים האלה היו המון פטפטנים וכתבנים, והלוחמים האמתיים שפעלו והסתכנו היו קומץ קטן. כך זה היה באצ"ל ובלח"י, וכך זה עכשיו בצבא שלכם. כשתיגמר המלחמה יתפאר בן-גוריון בנצחונות הצבא וביגין ישויץ