בהישגי האצ"ל, ושניהם ידפקו את הלוחמים שנפצעו וסבלו ועשו את הכל בשעה שהם ישבו במשרדים".
"יכול להיות..." אני אומר.
בפעם הראשונה אני מרגיש כיצד התרחקנו כולנו. בחדשי הקרבות, מן המפלגות הישנות. כולנו מואסים, בעצם, בפוליטיקאים למיניהם, ושונאים את כל ה"ציונות" המזויפת המשמשת להם תחליף לאידיאלים אמתיים.
האם נשאר עוד הבדל כלשהו בין ג'מוס, חניך השומר-הצעיר, ובין יוסקה? שניהם קרובים מאד זה לזה, ושניהם עושים. בעצם, היסטוריה, בה בשעה שקיומם של יערי וביגין אינו חשוב כרגע לזבוב. לוא היו ג'מוס ויוסקה מנסים היום להגדיר מחדש את האידיאלים הסתומים שלהם, האם לא היו מזדהים לחלוטין? דרושה מלחמה כדי שאנשים יעמדו על המשותף להם.
האס תישאר שותפות זו גם אחרי המלחמה? או שמא שוב יתפורר מחנה גדול ואחיד זה לתריסר זנבי-מפלגות שילחמו זה בזה בשצף קצף לטובתם של מנהיגים מזדקנים וניסוחים עבושים?
* * *
בערב, בחזרנו אל המחנה, אני מרגיש שחסר מישהו מאנשי הג'יפים.
"היכן נחצ'ה?"
טרזן מסתכל בי. "אתה לא יודע מה קרה?"
"לא. הייתי בתל-אביב. מה יש?"
טרזן מסתכל בשמים, כאילו ראה שם משהו מענין מאד.
"זה היה בעתון הערב אחיו נהרג בכפר-ויתקין".
"מה, הוא היה באצ"ל?"
"כן. התגייס לשם במקרה, כשפרצה המלחמה".
אני פונה לו עורף ויושב בג'יפ. יש לי חשק לבכות.