פרק ד.
הכאבים בבטני מתגברים. אני חש קבס, אך אין בתוכי מה
להקיא.
מאז חדלתי לפני שמונה ימים לאכול ולשתות מצטברים מיצי-הקיבה
וגורמים לבחילה. בשעות היום משחילים בי צינור גומי המריק את המיצים, אך בערב רגיל הרופא להוציאו. הוא רוצה להרגיל את הקיבה לפעול כשורה. אך הקיבה, כנראה, אינה רוצה להתרגל.
אני משתדל להתאפק. איני רוצה לעורר מהומה בבית-החולים.
אני פוחד גם מפני הצינור. ומעל לכל - חוששני שאם תחזור האחות לחדר יפתח הפצוע השני שוב בצעקותיו האיומות. "אחו-ו-ו-ו-ו-ות!"
איני יכול לסבול יותר. קיבתי מתהפכת, כאילו הייתי שיכור או חולה במחלת-ים. לוא רק יכולתי להקיא!
רחל נכנסת. עיניה אדומות מרוב עייפות. היא מעיפה מבט אל הפצוע השני. השוכב ללא נוע ומסתכל בנו. האם הוא ישן ל או שמא נודדת הכרתו בעולם אחר אשר לא נדע אותו ל
"עשי לי טובה", אני מתחנן. "אני מרגיש נורא! צריכים להכניס לי את הצינור".
"עזוב שטויות", היא מלגלגת. "אתה פשוט אינך יכול להירדם,
ומרגיז אותך שהרופא ישן במנוחה".
"תהיי ילדה טובה", אני מבקש, ונאלץ לחייך על אף הכאבים, "כשאצא מבית-המטבחיים הזה אתן לך נשיקה יפה".