"באמת?"
"באמת-באמת!"
היא צוחקת ויוצאת לקרוא לרופא. אני מחבב אותה מפני שהיא מלגלגת עלי כאילו הייתי אדם בריא לחלוטין המעמיד פני פצוע לשם הלצה.
עוברות דקות אחדות. הבחילה גוברת.
ד"ר קרני בא בריצה. הוא לבוש פיג'מה פסים וחלוק כחול.
בידו הוא מחזיק את הצינור והקערה. רחל מביאה כוס מים. "שוב רוצה אתה צינור?"
"כן!"
"אתה החולה הראשון בקאריירה המדיצינית שלי המבקש מרצונו הטוב שישימו לו צינור באף". הוא מלגלג. לעגו אינו משנה את דעתי. מוטב רגע אחד של פחד מאשר שעות רבות של סבל וכאב.
"בדרך כלל אנחנו צריכים להחזיק את החולים ולהכניס להם את הצינור בכוח", אומרת רחל, כאילו היה זה שיא הבדיחות.
ד"ר קרני, נמוך-קומה ועצבני, הוא הרופא היחיד שאני מאמין לכל דבריו. הוא נוהג לאמר אמת לחולים ולבני משפחותיהם. אחותי מסרה לי שאמר להורי כי אהיה נתון בסכנה עד אשר יתחילו מעי שוב לפעול. שנא אני את הרופאים האומרים מדי בוקר לחולה כי מצבו משתפר והולך, ומשאירים אותו באי-ודאות גמורה עד צאתו את בית-החולים.
הרופא תוחב את הצינור לתוך נחירי. זה הרגע שיראתי מפניו.
יש הרגשה שאני נחנק. אני מתפתל, פוער את פי ומשמיע קול-זוועות, כאדם התלוי על עץ התליה.
"שתה!" מצווה רסל, ומגישה לי את הכוס.
אני בולע מעט מים וחש כיצד גולש הצינור הקר אל קיבתי.
עתה הוקל לי.