ד"ר קרני מחבר את הצינור אל מיתקן מסועף של בקבוקי-
מים, מעין משאבה מסובכת המריקה את קיבתי באופן אוטומאטי, בקבוק אחד יוצר את הלחץ והבקבוק השני שואב את המיצים מתוך הקיבה. אני רואה כיצד עולה המיץ הירקרק ומתמזג עם המים הצחים.
*הוטב לך?" שאל הרופא.
"כן, תודה!"
מעטים הם האומרים תודה לרופא או לאחות. תפקידם להכאיב לחולה, והוא שומר להם טינה תת-הכרתית, אפילו אם יודע הוא שהם עושים זאת למענו וכי יסוריו כואבים גם להם.
"עכשיו אתה כמעט דומה לפיל", אומרת רחל. "איזה חוטם חמוד!"
"רגע אחד, דוקטור", אני מתחנן, כשהוא פונה לצאת. "מתי אתה חושב שאוכל להתחיל שוב לאכול?"
"זה תלוי!" ניכר שהוא שוקל את דבריו. "עד עכשיו מהלך הריפוי הוא משביע רצון. בהחלט משביע רצון. אם לא יהיו... הממם... אם לא יהיו איזה סיבוכים נוכל לנסות להאכיל אותך דברים קלים, נאמר - בעוד שבוע-שבועיים".
"ובעוד שלושה חדשים תאכל תרנגולת צלויה!" מוסיפה רחל.
"ואשתה כוס בירה קרה בקרח!" אני חולם.
"וסאלאט תפוחי-אדמה במאיונז!"
"אל תגרי את תאבונו!" מחייך ד"ר קרני ומכבה את המנורה הגדולה.
אני מסתכל לתוך מנורת-הקיר וחולם על הארוחה שאזמין כשאחזור לתל-אביב. מנה ראשונה: מרק עוף עם אטריות. לא, קודם כל סאלאט תפוחי-אדמה וכבד קצוץ. אחר-כך מרק. והמנה העיקרית - תרנגולת צלויה, תרנגולת שלמה, צלויה היטב מכל צדדיה, כאותה תרנגולת...