הבל הבלים. עם מי אני מדבר בכלל? קל לנצח בויכוח כשההוא אינו יכול לענות. ובכלל, לוא היה רואה אותי מישהו מן החברים היה חושב שנטרפה עלי דעתי. החברים? כמובן, אין הם סנטימנטלים כל כך. ואולי גם הם מרגישים משהו בלבותיהם, ומסתירים זאת בדיוק במוני?
רובצת על כולנו קללה: אנחנו אנשים נותורבתים-למחצה. התרבות לא העמיקה לחדור לתוכנו. עד כדי למנוע אותנו מרצח ושוד. אבל מצד שני חסרה לנו גם התמימות המאפשרת לערבים לרצוח ולשדוד ללא נקיפת מצפון.
משמע שאנשים מסכנים אנחנו, רוצחים סנטימנטליים ושודדים בעלי-מצפון. אפילו לא סיגלנו לעצמנו אידיאולוגיה מתאימה שתאפשר לנו לרצוח ולשדוד במצפון שקט, כאבותינו הקדמונים בימי התנ"ך, או נושאי-הצלב בימי הביניים, הסר לנו הרגש הדתי המתאים.
צריכים לחזור אל החברים. כאן אין כלום. אפילו נרגילה הגונה אין. אני מאוכזב ממך, יא עטאללה. צריכים לבקש נרגילה מאחד החברים שהיו יותר בני מזל. אפשר לצאת בפתח הראשי. המפתח נשאר במנעול. בעל הבית ברח בעד לדלת האחורית.
הנה האופניים. כמה טוב לטייל על הגלגלים. ימח שמו של חיל-הרגלים. יחיו הגלגלים, הגלגלים, הגלגלים...
* * *
גלגלים, ג'יפים. ארבעה ג'יפים בהפוגה הראשונה. סיוד מאדי ראסראס. תפקיד עדין במקצת, כי השטח בו אנו מסתובבים שייך לצד העברי של גבול ההפוגה. אם ניתקל במשקיפי או"ם, עלינו להסתלק מיד. אם יהיו סיבוכים פוליטיים - נו, זהו עסקם של הפוליטיקאים, שיעשו גם הם משהו למען המולדת. הם בודאי ימצאו תרוץ. אחרי ככלות הכל. תפקידם קל מתפקי, גם פחות מסוכן.
עלינו להתקיף את שלושת הכפרים הערביים על הרכס שמולנו