ולחקוק עליה: החיילים האלמונים שהקריבו את חייהם על מזבח התקן הקדוש.
העיקר הוא שאין משקפיים. אין משקפי-נהיגה בגדודים, משמע שאין מה להחרים. ימח שמם של קציני-המטה. לוא היה אחד מהם בידינו היינו קושרים אותו בחבל לחצובה האחורית של הג'יפ וגוררים אותו אחרינו על הארץ, עד שיתעטף כולו באבק וילמד להבין כראוי את פולחן התקן.
הנה הכפר הראשון. כמה כדורים. מספיק. רובים עלובים אחדים עונים. לא כדאי אפילו להסתכל. קדימה, לכפר השני. שלושה צרורות במקלע. אפילו אין עונים. חבורה משעממת, אין להם דם ספורטיבי. הכפר השלישי. אש! הפסק! פהוק. בסך-הכל טיול משעמם.
בדרך חזרה פותת הג'יפ הראשון באש ויורה כמה צרורות. קשה לראות מה הענין. עיני שוב דמועות. הנה - כמה דמויות בורחות בכוון לכפר השלישי. מהר, תן את המקלע! צרור! עוד צרור! הפסק אש - הג'יפ הראשון נכנס לשטח המטרה. בואו מהר, נסע לשם.
הג'יפ הראשון תפס נער רועה. כדור של מקלע פגע באחוריו.
הוא צעיר מאד, לכל היותר בן 9 או 10. הוא פוחד ורועד, אך אינו משמיע כל אנחה של כאב. כולנו מתביישים קצת. החובש חובש את הפצע. ג'מוס מרגיע את הילד, ואנו שולחים אותו לדרכו. הוא פוסע כמה פסיעות ומעיף מפעם לפעם מבט חשדני אחורה. הוא חושש, כנראה, שנירה כדור בגבו. כשהוא נוכח לדעת שאנו באמת מניחים לו ללכת הוא מתחיל לרוץ מבלי להסתכל עוד לאחריו.
"השד יודע איך הוא רץ עם הכדור בתחת," מהרהר החובש
בקול.
"מה יש? הרי זה פצע קל!" משיב ג'מוס.
"לא כל כך," מסביר החובש. "הכדור נכנס עמוק. אם לא ינתחו אותו והפצע יתלכלך, יקבל הרעלת דם, ואז ימות".