"מי ינתח אותו בכפר העלוב הזה?" שואל ג'מוס.
החובש מושך בכתפיו.
מוזר, הילד רץ ואינו יודע כלל שלהלכה כבר מת.
* * *
אנו ממשיכים בדרך הביתה. פתאום נעצר הג'יפ הראשון. גם אנחנו עוצרים.
"מה יש כבר שוב?" רוטן נחצ'ה. "מצאו עוד ילד שאפשר לדפוק לו כדור בתחת?"
"חמור !" צועק קבאב בהתרגשות. "הנה הולכים המשקפיים שלנו."
"איפה?" אני שואל. אני מסתכל סביב ואיני רואה כל משקפים.
"הנה, טיפש!" קבאב מצביע על עדר של כעשרים פרות, הרד עות לבדן ליד הכביש. זהו בודאי עדרו של הנער שפצענו. פתאום אני מבין. ברור כשמש, הנה המשקפיים שלנו.
"אתה יודע כמה שווה כל פרה כזאת?" מתלהב קבאב. "אני אומר לך, הון ממש. צריכים רק למכור אותן לסוחרים הנכונים. זה יספיק למשקפיים ולעוד כמה דברים."
"מנין נשיג מכונות משא?" תוהה נחצ'ה.
"אם נודיע באלחוט לגדוד הם ידרשו את כל הפרות בשביל המטבח," מנבא טרזן במורת-רוח. "תמיד אנחנו צריכים לעבוד בשביל החמורים האלה. לבד הם לא מסוגלים לעשות כלום. רק יודעים לנצל אחרים."
"אתם יודעים מה?" סאנשו, הגאליצאי, יודע שוב את הפתרון.
"נודע להם באלחוט שמצאנו חמש פרות. את שאר הפרות נסלק מיך לאחת המושבות, וחמש חתיכות ניתן לגדוד".
מעליש, אין ברירה.
"הלו - תלם - גימל - אלף - חמש..." הגדוד שולח מכונית.