"תגיד לו שאם לא יסתלק מיד הוא לא יראה בחזרה את הילדים שלו," אומר קבאב.
"הוא אומר שכדאי לו יותר למות מאשר לראות איך הילדים שלו מתים ברעב."
מה לעשות בעקשן כזה?
הכל מבינים כמובן שלא תהיה ברירה אלא להרוג אותו. אולם משום מה אין אחד הרוצה לעשות זאת בעצמו. אפילו הפראים המושבעים שלנו אינם מתלהבים לענין הפעם.
מרחוק מופיעה מכונה צבאית. יושבים בה כמה אנשים מן הפלמ"ח. אנו קוראים להם והם נעצרים.
"מה הערבי המטונף הזה עושה כאן?" הם שייכים כנראה ליחידה החונה בסביבה.
אנחנו מסבירים להם את הענין.
"אתם יודעים מה?" הם מציעים אחרי הרהור קל. "תתנו אותו לנו, ואנחנו כבר נטפל בו".
אנחנו שמחים לוותר עליו. מעמיסים אותו על המכונית ונעלמים לעבר המושבה הקרובה.
"סוף-סוף, אפשר להמשיך בעבודה!" נאנח נחצ'ה.
לא נותר זמן רב, כי השמש נוטה לשקוע. לא נספיק עוד לקחת זלת כל העדר. אנו בוחרים בפרות הטובות ביותר ומעמיסים אותן על המכונית. אין לנו עוד סבלנות. הערבי עיצבן אותנו. אנו מכים את הפרות באכזריות. לבסוף עומדות שמונה פרות על המכונית. מספיק. אין טעם להמשיך. על השאר נצטרך לוותר.
"מח עם מטבח הגדוד?" שואל טרזן.
"שילכו לעזאזל," מציע סאנשו, "אנחנו ניתן להם שתי פרות ודי. אם נמכור שש פרות בשוק השחור בתל-אביב זה יספיק בדיוק בשביל המשקפיים."