פרק ה.
אני צמא. אני צמא.
לכאורה אין זה צמא אמתי. הנוזל הנשפך לתוף ורידי רגלי דרך צינור ההזנה המלאכותית צריך לספק את כל דרישות גופי. יעו לי פשוט צורך נפשי ללגום כמה לגימות, אף כי הצינור התקוע לחטמי ויורד לתוך בטני שואב מיד את הנוזל החוצה.
"אל תהיה טיפש!" אומר מוחי לגופי, "איו זו אלא סוגסטיה עצמית. אינך יכול להיות צמא. מה הטעם בשתיית מים אשר יישפכו לתוך הקיבה ומיד יחזרו משם לבקבוקי המשאבה?"
"סוגסטיה עצמית או לא," עונה גופי, "מי אתה שתשפוט? וכי מעט דברים עשיתי בחיי שלא היה בהם כל צורך? האם היה צורך בסיגריות? או ביין? וכי מעט פעמים ישנתי בשמירה כשלא הייתי כלל עייף? אני מרגיש בצורך לשתות, ואיני יכול לעמוד בפני הרצון." "אל תהיה סמרטוט! יודע אתה שאסור לך לשתות!"
"מדוע לא? כשהצינור נמצא בקיבה מותר לשתות כמה שרוצים.
ממילא תריק המשאבה את הקיבה!"
"אסור לך לשתות, מפני שההוא יראה אותך, ואז יתחיל שוב לצעוק."
"ההוא ישן!"
"אתה משלה את עצמך אין הוא ישן. רק תזוז ומיד יפקח את
עיניו."
"אני מוכרח לשתות, אחרת אשתגע!"
"אתה נבזה ותו לא! אם יראה הפצוע השגי שאתה שותה יתגרה