צמאו מחדש. תהיה זאת התעללות זדונית, ממש עינויים של אינקוי* זיציה. אסור לך לשתות!"
"הפצוע השני לא איכפת לי! שילך לכל הרוחות! יש לי צרות משלי!"
"התבייש לך לחשוב כך על אדם גוסס!"
"לך קל לדבר! קל להיות מצפון מעודן מלהיות גוף אנושי."
אני מנסה להתאפק. אבל עצם המאמץ מגביר את הצמא. אני מוכרח לשתות, פשוט מוכרח.
אני עושה פשרה עם עצמי: אניע את היד אל הכום, לאט-לאט,
כמו באימוני-שדה, כשאתה עומד לזחול אל אדם בלילה כדי לנעוץ בו סכין, בין צוארו וכתפו, מאחוריו. אם יתעורר הפצוע אקפא ואחדל מלהתנועע.
אני מאזין. נשימתו של הפצוע עודנה חורקת כמשור שבור.
שמא ישן הוא בכל זאת?
אני מזיז את ידי באיטיות איומה לקראת הכוס. עוד שלושים סנטימטר. עוד עשרים. הנה, עוד מעט...
פתאום מניע הפצוע השני את שפתיו. עיניו פקוחות■ אץ הוא מפליט הגה, רק שפתיו נעות, כמו דג שזה אך הוצא מן המים ושוכב על הדלפק של המוכר. הוא ראה את ידי. הוא ער.
מאוחר מדי. אינני יכול לחזור בי. אני תופס את הכום ומביא אותה אל שפתי. חלק מן המים נשפך בדרך, ומרטיב את הכתונת. אין דבר. אני לוגם כמה לגימות חטופות ומחזיר את הכוס למקומה. מיד עולות בועות בבקבוקי-המשאבה התלויים מעל לראשי.
הה. איזה תענוג, להרגיש את המים הצוננים בקיבה, ולוא גם לרגע אחד בלבד!
הפצוע השני מסתכל בי. עודו מניע את שפתיו. נדמה לי שהן כחלחלות. יתכן כי השפעת האור העמום היא.