"אז אל תחשוב," היא אומרת, ומזריקה את הזריקה השניה. כמעט ואינה כואבת.
"השארי כאן," אני מתחנן.
"אני כאן כל הזמן," היא מנהמת. "אתה צריך לישון. אם תרצה, תישן. רק אל תחשוב על שום דבר. ספור כבשים!"
כבשים... עדר... שוד. "אינני רוצה לחשוב על כבשים".
"אז ספור משהו אחר. או אל תספור. חשוב על השינה. חשוב שאתה ישן. זוהי סוגסטיה עצמית. השתמש בדמיון. התרכז במחשבה. חשוב שאתה ישן, אמא עומדת ליד מיטתך, אתה ילד קטן ואתה ישן..." אני רוצה לחשוב על השינה. אני ישן, אני ישן, אני ישן...
* * *
אני ישן בפרדס ליד הכפר הנטוש המשמש לנו בסיס קרבי.
אני - כלומר אותה ערימת בשר ועצמות הנושאת את שמי. אבל חלק ממני אינו ישן כי אם מרחף מעל עצמי ומרחף על פני הפרדס העלוב ורואה את עצמי, את החברים, את הכל.
כולם ישנים ונוהרים. כולם - כל המחלקה, אותם מן המחלקה שנשארו חיים ושלמים אחרי אחד-עשר ימים אלה. המחלקה המפורסמת, אנשי הג'יפים, הגיבורים שהעורף מזכיר את שמם לתהילה. לא, ברגע זה אינם דומים לגיבורים. כך לא ראה אותם העורף. אנשים עלובים ישנים כאן, ישנים ונוהרים, מתהפכים מצד אל צד, ומדברים תוך כדי שינה. בגדים מלוכלכים ומסריחים קמעה, עור חיוור מתות על עצמות-הפנים הבולטות, לחיים שקועות.
אני ישן בשוחה. דומה אני לכולם, - מסריח" חיוור, מגודל זקן, פרוע ומכוער, בעל עינים החבויות כמעט בחוריהן. השוחה אינה שלי. מימי לא חפרתי לעצמי שוחה הגונה. אני שנא את העבודה הזאת. ומלבד זאת - אני מחוסן. הפצצות לא תפגענה בי. בכולם תפגענה, ורק בי לא. אינני יכול למות, להיפצע, לאבד אבר. לא יתכן שחתיכת