פלדה מחוספסת, גרוטא שאינה שוה פרוטה, תשים קץ לאורגניזם כה מסועף, בעל חושים, רגשות, מחשבות, אלף סודות של קיום. פשוט לא יתכן. יודע אני שכד האמינו כל אלה שעזבונו עד כה, בלי רגלים, בלי ידים, ולפעמים גם בלי ראש. ובכל זאת - אני מאמין...
מדוע שכבתי בשוחה? אינני יודע. החוש הששי המהולל. רק לוותיקים יש חוש זה. לכן הם חומר אנושי כה יקר. לכן שולחים אותם שוב אל הקרב, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שייגמר גם האחרון בהם. שהרי אם לא אותם -את מי ישלחו? את האהרים, שחסר להם חוש זה, שייהרגו בקרב הראשון? הגיון הוא, משותף לכל צבאות העולם: פעם אחת בקרב, תמיד בקרב. אנחנו רק יותר עקביים, והמשכנו באותו קו הגיוני: פעם אחת בעורף, תמיד בעורף.
של מי השוחה? אינני יודע. של אחד החברים שחזרו מן הפעולה אחרי. בודאי ראה אותי שוכב בשוחתו והיה עייף מכדי לגרשני. אותו לא הזהיר החוש המהולל. הוא לא הרגיש שאחרי הלילה הזה הם מוכרחים לבוא, מוכרחים להפציץ...
אחרי הלילה הזה...
איזה לילה! שוב התקפנו את בית-ג'מאל הארורה, בפעם השניה או השלישית, אינני זוכר. היה קרב. קרב? טבח היה. יצאו בחורים בריאים, ברובם טירונים ירוקים, לא ראו את הירח הבהיר, לא ידעו שהמצרים המתינו להם בדיוק במקום שהופיעו. וחזרו... אחדים. אחדים גם נשארו שם. אך הרוב הוחזרו, הוחזרו על גבי הג'יפ שלי, ערימות-ערימות של בשר שותת דם - מעוכי-פנים, שבורי עצמות, התוכי אצבעות, קרועי אזניים! מטען אחרי מטען, כל פעם ששה או שמונה גופות נאנחים, בוכים, צועקים ומחרישים.
והבונקר בקיבוץ, אליו הבאנו את הפצועים, אותה "תחנת-איסוף"
מחניקה, שם שכבו הפצועים, כמעט זה על גבי זה, וחיכו, סבלניים או מהוממים, ועד שההובשים המטורפים-למחצה יגשו אליהם,