ואולי יזריקו להם זריקה להפחתת הכאבים? הם לא ידעו כלל כי בני מזל היו, הפצועים שלנו, כי לוא היו חבריהם צריכים לשאתם בידיהם לא היו רובם מגיעים חיים לבונקר הזה...
אני ישן ושוחה. מסבי:. מתחת לעצים, פזורים הג'יפים, מוסווים פחות או יותר.
השינה היא תענוגנו העיקרי, תענוגנו היחיד בחיים. אנחנו ישנים בשכיבה, בעמידה, אפילו בהליכה. כל עולמנו הוא ערפל תת-הכרתי, משהו מטושטש ובלתי-מציאותי. פעמיים או שלוש פעמים ביממה נמוג ערפל זה לפתע, אנחנו הופכים חיות-טרף, פוצעים ונפצעים, הורגים ונהרגים, רודפים ונרדפים. כל עוד נמשכת הפעולה ערים אנחנו מאד" ערנות בלתי-נורמלית המותחת את העצבים עד לקצה גבול היכולת ומחדדת את החושים. מיד עם גמר הפעולה מתמוטטת הכרתנו, מתרופפת כקפיץ שנמתח מתיחה רבה מדי. כבר בדרך חזרח אנחנו ישנים, מכווצים על ההגה או על המקלע, ישנים ונוסעים, ישנים ופוסעים, ישנים ושוכבים.
כך חיים אנחנו מזה אחד-עשר יום.
אחד-עשר יום? האם לפני שנים-עשר יום ישבו יצורים נרדפים אלה בקנטינה גדודית, מבריקים ומרוצים אחרי הפוגה של חודש, עליזים ורברבניים? האם לפני שנים-עשר יום ישבתי אנכי בבית-קפה ברחובות, על גביע של תות-שדה עם קצפת, והתווכחתי עם ג'מוס על יופין של בנות-המושבה שעברו על פנינו? לא, היו אלה שתים-עשרה שנה, ואולי גם שנים-עשר גילגולי-חיים שונים.
אני ישן. אין זו שינה מתוקה של שיכחה. אני ער בחלום, ער יותר מאשר הייתי לפני שעצמתי את עיני. החלום מצייר לי עולם של ממש, גבעה מוכרת, ליד כביש מתפתל. היכן הגבעה? אינני יודע. אני שוכב על הארץ וסודאני שחור זוחל לעומתי. אני רואה את פניו
בברור, ואני רוצה לברוח, אך אינני יכול לזוז. אולי אני מת, ואולי