משותק. הסודאני זוחל באטיות איומה, לפי כל הכללים. כמו בשעור ראשון של אימוני-שדה. על פניו חיוך זוועתי. לא, אין זה חיוך. כדור ריסק את פניו מאוזן עד אוזן, והחור דומה לפה צוחק. אני זכיר את הסודאני הזה. במשך חמשה ימים שכב בצד הדרך לקיבוץ, תפוה ומסריח. אחד האנשים שהגנו במשלט 125. עתה הוא בא להתנקם בנו. מישהו אמר לו שאני הרגתי אותו. אני יודע שיכול אני להימול מידיו לוא רק אוכל להוכיח לו כי לא אני רצחתיו. אך אינני יכול להוציא הגה מפי.
ואולי בכל זאת רצחתיו?
אולי היה זה הוא - אותו גוש שחור שהתנועע באותו ליה חשוך חמשה מטרים לפני, ואשר תקעתי ייתוכו צרור שלב ממקלעי אז, בדיוק ברגע שחררנו ללב הריכוז המצרי, כשהג'יפים שלנו דילגו על השוחות שלהם...
עוד רגע והוא יגיע אלי. הוא אוחז סכין בידו. גם את הסכין אני מכיר. זו הסכין שלי, זו שמצאתי באל-חודאד. הוא שם אותה על צואר, ומנסה לשחוט. אולם הלהב קהה. שכחתי להשחיזו. הוא מתחיל לנסר את צוארי כאילו היה בול עץ. הלוך וחזור, הלוך וחזור. הנסירה רועשת נורא. היא מטרטרת ומטרטרת...
מסביב מתפוצץ העולם.
אני פוקח את עיני, ובאותו רגע ממש אני קופץ מן השוחה בה שכבתי. מסביב עשן לבן וסמיך, וסרחון מתקתק של אבק-שריפה. אני רץ לתוך הפרדס ורץ מבלי להסתכל, עיוור למחצה, חסר-הכרה נתקל בענפים ובעצים, רץ, שומע שריקה חדה, נשכב, נצמד אל האדמה, נכנם לתוכה עד שגרגירי החמר חודרים לתוך נחירי, פי ואזני.
הפצצה השניה מתפוצצת, מעיפה רגבים, מרעידה את האויר, מסתירה את העצים בעשן סמיך.
"חובש. חוב-א-א-א-ש!"