הפעם איננו מסתתרים בפרדס, אלא בשטח כמעט פתוח, מוקף גדרות של צבר, ובו מפוזרים עצים מעטים. שטח זח מעורר פחות חשד מן האויר.
אנחנו שוכבים מתחת לעצים, שנים-שלושה מתחת לכל עץ,
עלובים ומטומטמים. לא שרד בנו גם המרץ הדרוש כדי לחפור לנו שוחות חדשות, אף כי לפני חצי שעה ניצלנו רובנו רק הודות לשוחות בהן שכבנו. לא שרד בנו מרץ - לא לאכילה, לא לשיחה, אף לא למחשבה הגיונית.
במוחי מרחף לו איזה פתגם אנגלי ששמעתיו אי-פעם, על אודות גבעול הקש האחרון השובר את גבו של הגמל, שהטעינו עליו מטען כבד מדי. דומים אנחנו לגמל הזה. במשך אחד-עשר יום הטעינו עלינו מטען על גבי מטען - עשרות התקפות-מצח, סיורי-קרב, ריצות תגבורת, מכות-אש, תמרוני איגוף והסחה. הפצצה אחרונה זו של הבוקר שברה את גבנו.
אנחנו גמורים.
* * *
עד כה נגמרו רק אנשים בודדים מתוכנו.
מחזה מוזר הוא. יכול אתה לחוש מראש שאדם זה או אחר עומד להיגמר. הוא מתחיל להתנהג בצורה שונה מן הרגילה אצלו, - מתפוח בשמעו התפוצצות רחוקה, מעיף מבטים משונים סביבו, כחיה נרדפת. יכול אתה כמעט לספור את הימים - עוד שתי פעולות, עוד פעולה אחת. ואז, בהגיע המועד, מתחולל בו המשבר. למראית עין זהו משבר פתאומי. הוא מרגיש שאינו יכול להמשיך עוד, שאינו יכול עוד לצאת לקרב.
אחדים מודים בכך בגלוי. אלה הם המסכנים ביותר. הם מתחננים לשלחם לאחור, לאיזה תפקיד במטה, או לאחד השרותים בעורף.
"עד עכשיו הייתי בסדר גמור", הם רגילים לאמר בטון בכייני