לכל הנתקל בהם. "הייתי בכל הקרבות. אף פעם לא השתמטתי. באמת לא. אבל כעת אני לא יכול יותר. אתה מבין? - לא יכול יותר. אם אצא עוד פעם, אמות. אני יודע שאמות." ואתה מסתכל בו ברחמנות מהולה בגועל, כמו בכלבלב שרדסתהו מכונית, והמיילל לו בפינה.
לעתים קרובות גם אין הם משקרים. באמת היו, עד אותה יום, בכל הקרבות. אחדים הם וותיקים ממש. אלא שעתה בא המשבר ושבר אותם, כשם שכדור או רסיס שברו אנשים אחרים.
אולם רוב האנשים הגמורים אינם מעיזים גם להודות בכך. הם מוציאים להם מבחר גדול של תרוצים עלובים ושקופים. לאחד מכאיבה שן. השני נזכר שהוא בן-יחיד. שלישי אינו יכול לכופף רגלו. מובן שאינך מאמין להם, והם גם יודעים שאיש אינו מאמין להם. אתה כועס עליהם, כפני שכל אחד העוזב אותנו במצב כזה מגביר את סיכויינו למות.
"אפשר לחשב זאת באופן מאתימטי," גילה פעם ג'מוס. "אם יש במחלקה שנים-עשר איש, ובממוצע נפגע איש אחד בכל יום, הרי מוכרח אתה למות או להיפצע תוך שנים-עשר יום. אם באותה מחלקה יש רק תשעה אנשים, והם נפגעים, באותי קצב. מוכרח אתה למות או להיפצע תוך תשעה ימים".
זה הגיון פשוט: כל אדם העוזב אותנו מגדיל את הסיכון של כל האחרים, מפני שאותה מנה של פעולות וסכנות מתחלקת על מספר קטן יותר של אגשים. בצבא אין סופרים אנשים, כי אם יחידות. על פלוגה למלא תפקיד של פלוגה, יהיה מספר אנשיה אשר יהיה. אש הושמדי מרבית אנשי הפלוגה ונשארה בדוחק מחלקה אחת, הרי אותה מחלקה נאלצת למלא תפקיד של פלוגה, לבצע התקפות פלוגתית* ולהגן על משלטים פלוגתיים.
אבל גם ג'מוס, עם כל חישוביו המאתימטיים, מבין שאת ה"גמורים" צריכים לשלוח הביתה. נוכחותם בפעולה מסוכנת יותר מהיעדרם.