ברגעים כאלה תלויים חייך במפקד. אם המפקד הוא בסדר, יפעיל אותך בעל כרחך ויחלץ אותך מן המיצר. לכן מפקד פחדן הוא אסון לאנשיו. מוסא, המם-כף, הוא דוגמא נאה. באחת הפעולות, כשמצאתי לי שוחה ושכבתי בה, נפל עלי כגוש-מתכת ודחף אותי החד צה. הוא לא שכח לי זאת לעולם.
בדרך כלל שונא הפחדן הכרוני את שאינם רגילים לפחד. הוא קורא להם "גיבורים". אצלנו זוהי מלת-גנאי.
* * *
עד כה נגמרו רק אנשים בודדים אצלנו.
עתה מרגיש אני כי נגמרנו כולנו, כיחידה לוחמת.
בעצם כבר אין אנחנו יחידה, אלא אך כנופית-לוחמים מצומקת.
תוך אחד-עשר הימים ירדנו עד למחצית מספרנו. אחדים נהרגו, רבים נפצעו, ומספר ניכר "נגמר" ונעלם. זה התחיל להיות מחלה מידבקת לפני שלושה ימים, אחרי ליל בית-ג'מאל. רק מעטים מבין ה"נגמרים" חוזרים כעבור ימים אחדים, מבוישים במקצת ומוכנים לנסות עוד פעם. השאר חוזרים לעורף, וטרזן מבטיח לנו שכולם עולים תוך חדשיים לדרגת רב סמל בצבאות בית-רומנו. כחיילים קרביים וותיקים זה פשוט מגיע להם...
שוכבים אנחנו מתחת לעצים המפוזרים ומסתכלים לתוך החלל הריק. החום מחניק. העצים דלילים, וצילם מועט. אני פושט את חולצתי. היא מיוזעת ומלוכלכת. בפעם האחרונה פשטתי אותה לפני שנים-עשר יום.
"היי, לבש את החולצה, נאד שכמוך!" צועק מוסא המם-כף, השוכב מתחת לעץ הסמוך. "מה יש?" אני מיתמם.
"אתה רוצה שיהרגו את כולנו?"
גופיתי היתה פעם לבנה. אמנם, דרוש מעט דמיון כדי לזהות