את צבעה עתה, אך היא עלולה לבלוט על פני הקרקע, ולגלות אותנו למטוסים. הרעיון אינו נוגע ללבי. החולצה מגעילה אותי, והחום גרוע מן המוות.
"אל תריב עם החרא הזה, חבל על המרץ!" ג'מוס, השוכב לצדי, מדבר כמעט מבלי לפתוח את פיו. עיניו הפקוחות למחצה נשואות לשמים, ללא נוע. זקנו המגודל מכער את פרצופו מאד, וגם שפמו הגדול, שהיה פאר המחלקה, דומה לגידול-פרא מלוכלך.
"שילך קיביניפיני!" לא שרר בי כח-רצון עד כדי להתווכח. אני מתכסה בחולצה הרטובה, כבשמיכה.
איש אינו ישן. רק שוכבים אנו ללא תנועה, מחוסרי אונים, סרוחים על האדמה הקשה, גם מבלי לסלק את האבנים הקטנות הדוקרות את גבינו.
מפעם לפעם נושא מישהו את ראשו, מקשיב לרגע קט, וחוזר להשתרע מלוא גופו. זוהי תנועה אבטומטית. בודאי היה נדמה לו ששמע מרחוק טרטור אוירון.
משהו מרחף באויר. איש אינו מדבר על כך. אך כולנו הוגים בו, הגות מטומטמת-למחצה, החודרת רק עד סף ההכרה.
הפוגה.
בשעה שבע בערב יכולה להיות הפוגה.
הא, פא, וו, גימל, הא. חמש אותיות, שיש בהן משמעות כה עצומה, כה כבירה, עד שאין אנחנו מעזים לחשוב עליה במפורש.
הפוגה היא הצלה. הפוגה היא חיים. הפוגה היא אברים שלמים, הפוגה היא סיכוי להיות בן-אדם, ולוא גם לכמה ימים. הפוגה היא גן-עדן, דברים שאסור אפילו לחשוב עליהם כאן, מפני שאחרת נשתגע. מפני שאחרת נצא מדעתנו, נילל, נצעק, נתגלגל על הארץ, נעמוד על הראש, ונבכה.
בסתר לבנו מאמינים כולנו שההפוגה תכנס לתוקפה. מאמינים