וכי בראותו את הבחורה בפעם הבאה כבר יצלע על קביים, וההיא תפנה את ראשה הצידה, כאילו לא הכירה אותו.
דודו הסייר ידע את הכל. הוא הכיר את עבודת השדים על בוריה. רק דבר אחד לא ידע: שבשעה שהסביר לנו את התורה הזאת כבר היה מונח הכדור שעליו רשום שמו בתיבה של תחפושת ברמאללה. כדור של מקלע, חדש ומבריק, ועליו כתובת בדיו אדומה - "דוד ציוני רחובות, בן 28, בעין השמאליות"
אסור להרגיז את השדים. ביחוד לא ביום בו עלולה ההפוגה להיכנס לתוקפה.
בעצם, אין זה חשוב. כי ברור לכולנו: אם תהיה הפוגה ואם לאו,
אנחנו לא נוכל להמשיך. לולא דובר על ההפוגה בכלל, היינו יכולים, אולי, להחזיק מעמד עוד ארבעה או חימשה ימים, ארבעה או חמשה ימים תמימים, תריסר או חמש-עשרה פעולות. אולם אחרי שכבר דובר על ההפוגה, אחרי שכבר הגינו בסתר לבנו באפשרות שאמנם נשאר בחיים, שאמנם לא נמות בשבוע זה, לא נוכל לצאת עוד פעם לגיהנום. האכזבה תשבור אותנו.
* * *
"היתה זונה קטנה בלא-ואליטה, בקושי בת 15, והיא היתה בוכח תמיד אחרי ששכבה עם מלח..."
ג'מוס ואנכי משוחחים. אנחנו מדברים בכוונה על דברים שאינם נוגעים לענין, על דברים דחוקים מלאנכוליים, השייכים לעולם אחר.
ג'מוס מספר על שרותו באנית-משחית בריטיות בלילות מכוכבים שטה האניה בים הגדול, ומשמר בודד עומד על הגשר, מתבונן באופק המואר באור הירח, חולם על ערבים נוגים בארצות זרות. קבוצה של מלחים יושבת בבית-מרזח נידח באלכסנדריה, שלולית של בירה וזנבות סיגריות על השולחן, נער ערבי, עיוור בעין אחת.