ממלא את הכוסות, שירים עצובים על סקוטלנד מהדהדים בפינה. זונה קטנה מהלכת ברחובות לא-ואליטה, מציעה בקול נפחד את גופה למלחים שיכורים, מנשקת בשפתים קרות את פניהם הנפוחות. אני מתבונן בה ללא תשוקה, מתוך סקרנות לאה. שדיה קטנות ועגולות וגופה צר ושחום, ואני מרחם עליה מרחוק ובהיסח הדעת.
אנחנו חולמים. מרחפים על ימים ויבשות. אך חלק מתת-הכרתנו
אינו מאזין לשטף החרישי של המלים, אלא מכוון את האוזן אל רחש האויר, קולט כל רשרוש רחוק, מוכן בכל רגע להתעורר בקפיצה ולהשמיע לשאר אברי הגוף את אות-האזעקה: מטוסים!
בתמהון-מה אני מרגיש שאני צריך לעשות את צרכי. מוזר הוא שאברי הגוף הזה עודם פועלים את פעולתם השיגרתית הרגילה, כאילו היינו באמת בני-אדם חיים, ולא צללים מתוך חלום-תעתועים, פרי דמיונו החולני של מישהו גדול ומסתורי.
"בוא לחרבן!" אני אומר לג'מוס.
הוא קם, משולל רצון עצמי. כמהופנט או סהרורי. חיות-עדר אנחנו, העושות באופן אינסטינקטיבי כמעשה שאר החיות בעדר. אם אחד אוכל, רעבים כולנו! אם אחד שוכב לישון, עייפים כולנו.
אני חותך בפגיוני חור קטן בגדר הצברים ואנחנו מתרחקים כמה עשרות צעדים. שם, בין שיחי צבר אחרים, אנו משלשלים את מכנסינו וכורעים.
פעם, לפני הרבה-הרבה חדשים, עת היינו טירונים, היינו מתביישים לעשות את צרכינו זה לצד זה. במחנה "יונה" היו בתי-הכסא פתוחים ומסודרים כמו-קארוסלה. החיילים היו יושבים עליהם בצוותא, זה בצד זה, כל אחד גלוי לעיני חבריו. בימים הראשונים הרגשנו סלידה. היינו הולכים לעשות את צרכינו בשעות שהחברים היו עסוקים באימונים, או הולכים מרחק רב לבית-כסא נידח, בפינה רחוקה של המחנה. גם היינו מתביישים להתפשט ולהתקלח במקלחת