המשותפת הגדולה. היינו עומדים בפינה ורואים בקנאה כיצד הוותיקים מאתנו פושטים את בגדיהם לעיני כל, קופצים אל מתחת לסילון המים ומציגים את גופותיהם לראווה.
"בתולות תמימות!" היו הם צועקים אלינו, ומתיזים עלינו את המים הצוננים. "ממה אתם מפחדים? לא נאנוס אתכם". ואנחנו, מברישים, היינו מסירים לאטנו את בגדי-האימונים המלוכלכים, מקווים בסתר לבנו שהללו יגמרו ויסתלקו לפני שנגמור להתפשט.
עתה אנחנו מוכנים להתפשט ולהתקלח אפילו בנוכחות כל הגדוד, ולא איכפת לנו לעשות את צרכינו בצוותא, בשורה ארוכה. אפילו נעים לשוחח בשעה שאנחנו עושים את צרכינו. הפעולה משרה על האדם רוח פילוסופית.
אנו כורעים בין הצברים זמן רב. המזון הלקוי והארוחות המקריות, יחד עם האבטיחים הרבים שמצאנו במקשות בצדי הדרכים ואכלנו בכמויות ענקיות, קלקלו את מערכת העיכול שלנו. כולנו סובלים קצת משלשול. פתאום פורץ ג'מוס בצחוק.
"אתה ז-זוכר את פ-פלוגה א' שלנו ב-בייבנה?" הוא מגמגם,
בין פרץ צחוק לפרץ צחוק.
"חא-חא-חא", צוחק גם אגי, "איז-זה פ-פעולה מ-מחורבנת!"
לפלוגה א' שלנו, זכרונה-לברכה, היתה מזכירה נאמנה שליוותה אותם, באותה פעולה, עד לבסיס-היציאה, והכינה להם דלי מלא חלב. רק כעבור שעתיים-שלוש, בהתקרבם אל הכפר הערבי, הרגישו שהחלב היה מקולקל. אנשים שלשלו במשך כל פעולה ובדרך חזרה, ויש אומרים שגם באמצע ההסתערות כרעו לעשות את צרכיהם.
אנחנו צוחקים צחוק היסטרי. הצחוק מרעיד את גופנו עד ששרירי הבטן כואבים. התקפה כזאת יכולה להימשך גם חצי שעה ומעלה. מתי היה זה? לפני עשרה ימים, בשעת ההפגזה בקיבוץ.