"אתה זוכר את האנשים שקברת באמצע הקיבוץ?"
התקפת-הצחוק שפסקה לרגע מתחילה מחדש. שכבנו אז בשוחה בשעת ההפגזה הגדולה, ופתאום רצה לקראתנו דמות פרועה וצעקה: "היכן ג'מוס, הזרג המטונף הזה?"
"מה כואב לך?" שאלתי והוצאתי את ראשי החוצה, בשעה שג'מוס התכווץ והסתתר מאחורי.
"החרא הזה קבר כמה אנשים והשאיר את הרגלים בחוץ!"
אנחנו שכבנו בחפירה וצחקנו, צחקנו וצחקנו, עד שהעינים זלגו דמעות, והאנשים יצאו מן הבונקר הסמוך כדי לשמוע את הבדיחה. לבסוף צחק אפילו הקיבוצניק הפרוע עצמו. התגלגלנו מצחוק, נאחזנו איש ברעהו וניגבנו את פנינו במטפחות המטונפות, שעה שמסביב התמוטטו הצריפים ונפלו גושי-ביטון ממגדל-המים.
"זה היהיה ט-טוב, מה?" ג'מוס משעין את זרועותיו על האדמה, פן יפול לתוך צואתו.
בעוד אנחנו צוחקים לזכר בדיחה מוצלחת זו עולה פתאום באזנינו קול מוכר. שלושה ספיטפיירים מתקרבים אלינו. האינסטינקט הראשון הוא לברוח ולהתחבא מתחת לשיחים, אך אינך יכול לרוץ כשמכנסיך מורדים ואתה עושה את צרכיך. אין גם טעם לנוע. התגועה רק תגלה אותנו. אני רק מכסה את גופייתי בחולצה, שהיתה מונחת לידי. מוטב לשבת בשקט.
"כמה מגוחך יהיה אם נמות בפוזה זו", אני מעיר לג'מוס.
"אתה חושב שיש הבדל?"
בעצם הוא צודק. מה ההבדל? אדם מת אינו מחזה יפה גם בפוזה הטובה ביותר. רק בקולנוע מקפידים המתים על מהאהם האמטטי. המתים שראינו אנחנו היו כולם דומים זה לזה - גושי-בשר מעוכים, שהזכירו יותר סמרטוטים ישנים מאשר יצורים חיים.