"חוץ מזה הרבה יותר טוב לקבל רסיס בבטן אחרי שחירבנת והמעיים שלך ריקים", מוסיף ג'מוס.
זוהי, כמובן, אמיתה ישנה. כשהיינו עוד ירוקים הקפדנו על דברים כאלה. לפני הקרב הראשון אפילו כרעתי להריק את מעי, לכל מקרה שלא יבוא. מאז נהיינו פאטאליסטים. יכול אתה למות כשמעיך ריקים, ולהישאר בחיים אחרי ארוחה שמנה. בדרך כלל מוטב לאכול היטב לפני הפעולה, שהרי אינך יודע מתי תאכל שנית...
המטוסים אינם מצליחים לגלות את מקום-הריכוז החדש שלנו.
הם חגים מעל לכפר, יורים לשם פאנטאזיה כמה צרורות לתוך הפרדס בו חנינו הבוקר ומסתלקים.
"אולי הם רוצים לגמור את התחמושת שלהם לפני שתהיה הפוגה?" אני שואל את עצמי בקול רם.
הנה! הפרתי את החוק האילם. בפעם הראשונה נפלה המלה הקדושה.
"לא תהיה הפוגה!" קובע ג'מוס.
"מדוע לא תהיה?"
"יימצאו תמיד איזה פוליטיקאים שאוהבים את המלחמה".
"אולי אצל הערבים! אבל מה אצלנו?"
"ועוד איך אצלנו!" מכריז ג'מוס. הוא מקווה, כמובן, שאסתור את דבריו ואשכנע אותו שאינו צודק.
אך אני מתמלא חימה איומה. אני מתאר לי איזו דמות נאלחת של פוליטיקאי במשרד נוח בתל-אביב, המשקיף על שפת-הים, כשלפניו כוס קפה ולחמניה מרוחה בחמאה. אני רואה אותו בעיני ממש - יש לו פנים שמנות, חולצה מגוהצת, ושן זהב בלסת העליונה. היא מדבר בקול גבוה, כמו סרים, לוגם בנחת לגימה ארוכה, מקנח את שפתיו בגב ידו השמנמנה ומסביר את הענין לחברו, בעל האף העקום.
"אנחנו צריכים ללחום!" הוא מכריז. "תקוות הדורות תלויה