בנו. הנוער הנהדר שלנו יגשים בדמו את החזון הציוני! בלב אמיץ נצעד בנתיב הסבל והתהילה..."
ובמשך כל הזמן הוא יושב שם ואנחנו רובצים כאן. יש לו טחורים והוא חיוני.
"לוא רק יכולתי לתפוס בידי את אחד הפוליטיקאים האלה..."
אני מהרהר בקול רם.
"מה היית עושה לו?"
"הייתי... הייתי..." אני מחפש תמונה שתספק את דמיוני הסאדיסטי. "הייתי סוגר אותו שלושה ימים בתא אחד עם גויה מסריחה..."
"זה כלום!" אומר ג'מוס בבוז. "יש לי משהו הרבה יותר טוב.
חשבתי על זה כמה פעמים בשביל לדפוק את מוסא המם-כף. מה אתה יודע..."
"מה?"
"תאר לך שאנחנו סוגרים את כל העסקנים המתלהבים למלחמה בחדר אחד. אחר-כך אנחנו לוקחים רימון-יד, מוציאים את הניצרה ואת הנפץ, וסוגרים בחזרה את המדוכה. את הרימון הזה אנחנו זורקים לתוך החדר דרך החלון. הם יראו איך שהרימון נופל ביניהם והמנוף עף ממנו, ואז ימותו כולם משבץ-לב, כמו גיבורים". ג'מוס נהנה מן ההמצאה.
"אבל מה יהיה אם הם בכלל לא יידעו איך פועל המנגנון של רימון-יד?"
ג'מוס חדל מצחוק. פיו נשאר פעור והוא נראה עצוב מאד.
* * *
אנחנו מסיימים את מלאכתנו. אין לנו כל חשק לקום. הכריעה הזאת נוחה, ומשום מה היא מתאימה למצב-רוחנו.
"תן נייר!"