"האמנת םעם באלוהים?" אני שואל בסקרנות.
.אתה לא מבין. אני לא מתכוון לאיזה אבא טוב בשמים, שנותן לילדים שלו סוכריות ומרביץ להם מכות בתחת, כמו שכתוב בתנ"ך. אני מתכוון לאיזה מין מוסר..."
"לא להדליק חשמל בשבת? או לא לערבב חלב עם בשר?"
"אל תהיה ילד! מה שהיהודים שלנו קוראים דת זה סתם שטות. סתם מין ערבוביה של אמונות תפלות. אני מתכוון לדת אמתית, שתגיד לך מה מותר לעשות ומה לא..."
"קבאב הוא דתי", אני מזכיר לו. "נדמה לי שגם הצוציק הוא מבית דתי".
"מה זה נוגע?"
"אתה לא מבין שזה מוכיח את הכל? אם אדם כמו קבאב יכול לרצוח כל פלאח בדרך ולהיות באותו זמן דתי, אז אני מחרבן על הדת".
"זה מוכיח רק שהדת היהודית היא מנוונת. אבל זה גם מוכיח שאנחנו צריכים איזה מין דת חדשה, שתאסור עלינו לרצוח פלאחים ושבויים וגמלים..." פתאום הוא מפסיק וצוחק. "בחיי, לא ידעתי שאני דתי. אני חושב שכולנו משתגעים כאן!"
"קראתי פעם שאדם נעשה דתי כשהוא מרגיש שהוא עומד למות", אני מנהם אותו.
* * *
אנחנו חוזרים לשדה-הריכוז. יתכן שאפשר לשמוע חדשות באלחוט. אך החברים עודם מוטלים סרוחים. איש אינו רוצה לשמוע חדשות. כולנו פוחדים מהן.
אני מציץ בשעון בהסתר. השעה חמש. עוד שעתיים. ג'מוס מוציא מילקוטו כמה ביסקויטים יבשים, ואנו לועסים אותם באיטיות, כדי להעסיק את עצמנו. הדקות זוחלות. פה ושם מציצים חברים