כמה דקות של צפיה מתוחה. מסביב למנצובה נטוש עתה קרב גדול. אנו שומעים בבירור את מכונות-היריה.
החלים היפה של ההפוגה נמוג. רק עתה מרגישים אנחנו באיזה בטחון האמנו בו. איש אינו מדבר. שוב רובצת המחלקה על הארץ. ללא תנועה, כשהרגשה של יאוש מטומטם מציפה את כולנו.
בסתר לבו נאבק כל אדם עם עצמו, מנסה שוב להתגבר על עצמו, למען יוכל להחזיק מעמד עוד ימים אחדים. צריך להחזיק מעמד אינני יכול. צריך - להחזיק - מעמד רק ימים אחדים. ממילא ייגמ הכל בעוד ימים אחדים.
"בעוד שבוע ניגמר כולנו", אני ממלמל.
"אולי ניפצע?" ג'מוס עודנו רואה קרן-אור באופק.
להיפצע - זוהי התקווה הגדולה. פצע, פירושו בית-חולים מיטה לבנה גן-עדן. אתה יוצא מן החזית בכבוד, ואינך מרגיש רגש של אשמה כלפי חבריך.
"עם קצת מזל אפשר להיפצע ברגל", מהרהר ג'מוס בקול "מתחת לברך. שוכבים חצי שנה בבית-חולים, והרוב חוזרים להיות כמעט בריאים".
האידיאלים שלנו השתנו. עוד לפני חצי שנה נשבענו לעצמנו:
רק לא להיות נכים. מוטב למות, ובלבד לא לאבד זרוע או רגל. כיום מוכן כל אחד לאבד את ידיו, רגליו ועיניו, ובלבד שיישאר בחיים.
"אבל אולי לא ידע המצרי מה אתה רוצה, וידפוק לך כדור בקורקבן או בביצים?"
אני מנסח לקלל בלבי את המצרים, אך בדמיוני עולה תמונה של פלוגה מצרית מעבר לחזית, כשהיא מצומקת ועלובה, ושרידיה סרוחים על הארץ בדיוק כמונו. הם מקללים בודאי את המלחמה במלים שלנו. להם הדבר קשה בודאי עוד יותר, כי להם אין אפילו ההרגשה