שיצאו לקרב לשם הגנה עצמית. ברור לי כי בלעדי הרגשה זו היינו כולנו עורקים מזמן.
פתאום נשמעת צעקה צרודה מקצה השדה, ליד הג'יפים. סאנשו, העובד באלחוט, מנפנף בפום המכשיר וצווח. תחילה נדמה לנו שקיבל התקפה של היסטריה. אך הנה מתקבצים מסביבו החברים, וכולם צועקים בבת אחת. בזה אחר זה קמים הרובצים על הארץ, טרזן, נחצ'ה, ג'וקר, קבאב, הצוציק, ועל פניהם הבעה של אי-אמון המפנה את מקומה להבעה של אושר ילדותי.
המטה מודיע שההפוגה נכנסה לתקפה.
ההפוגה - נכנסה - לתוקפה.
ג'מוס ואני ממשיכים לשכב. אני מרגיש ריקנות גדולה בלבי.
עתה, כשהיינו הוחזרו לנו כמתנה, אין אנו יודעים מה לעשות בהם.
במשך אחד-עשר הימים הנוראים חיינו באי-בטחון כה מוחלט עד כי נמנענו מלהגות אפילו ביום המחרת, והשבוע הבא נראה בעינינו כחיי-נצח שחולמים עליהם בסתר, אך אין מאמינים בהם.
משהו מוזר קורה.
משהו חסר.
איננו יודעים מהו. אנו מקשיבים, ממצמצים בעינים ומנסים לעמוד על פשר השינוי.
התותחים ליד מנצובה נדמו.
לרגע קט נשמעת רק צריחתו של סאנשו. טרזן מניח את כפתו
הגדולה על פיו של זה, והצעקה נפסקת באמצע.
במרחב כולו אין קול.
* * *
מפקד הפלוגה בא ממטה הגדוד, מעברו השני של הכפר. פניו קורנות. הוא נפצע פעמיים הוא עומד לשאת אשה, והוא שנא את המלחמה.