יש לו תפקיד אחרון בשבילנו: מסביב למנצובה נשארו מפוזרים הגויות של כמה מצרים. צריכים לערוך אצלן חיפוש ולהוציא את הניירות מכיסיהן. זה תפקיד פופולרי. יש הרבה קופצים עליו. גם הג'יפ שלי יוצא.
מנצובה דומה לשוק ערבי בסרט הוליבודי. זה עתה מוחלפת הפלוגה של שייקה, שכבשה אמש את המקום. הכיתות המוחלפות מפוזרות בכיכר הגדולה, כשמסביבן ערימות-ערימות של שלל. אי-הסדר מבלבל את העין. האנשים שוכבים על מחצלות מקופלות, בין שרפרפים, פרימוסים, תרנגולות, נרגילות וחרבות. עשרות עזים וכבשים מסתובבות ביניהם ומקימות רעש מחריש.
אני מחפש את שמואל השמן. הוא ישן על מקלעו, כשהעזים דורכות עליו ומלקקות את ערפו. אני בועט באחוריו.
,מה שלומך?" הוא אומר, מחייך, ועוצם את עיניו.
"בן-אדם. מה אתה ישן?" אני צורח באזניו. "לא שמעת שיש הפוגה?"
"מממממ", הוא ממלמל.
"הפוגה! אתה שומע? - הפוגה!" אני צועק ומנער אותו.
"כן", הוא אומר, ונרדם. לוא היה נדון למיתה ומקבל את פקודת*
החנינה שעתיים לפני ההוצאה להורג, לא היה מגיב אחרת. הייל אמתי.
"הנח לו", מעיר אחד המם-כפים של פלוגת ההחלפה. "הם עבדו כל הלילה בכיבוש המקום המטונף הי ה, וכל היום הדפו התקפות-נגד".
אנחנו יוצאים לשדה. מהלכש בשדות, תועים בדרך ומגיעים כמעט לשדה-התעופה הקטן הנמצא בידי המצרים. אין אנחנו מוצאים שום גויות.
"זונות!" מגדף קבאב. "המצרים המטונפים האלה לקחו את הנבילות שלהם אתם".