"ואני רציתי להוריד אקח מהפגר של קצין", מתלונן הצוציק.
בדרך חזרה למנצובה אנחנו רואים נקודה לבנה חשודה. פלאח.
עוד לפני שהוא מספיק לקום קופץ עליו הצוציק, תוקע את אגרופו בפניו, מוציא מכיסו ארנק ומושך את הכפיה מראשו.
הפלאח רועד מפחד ושופך עלינו ים של מלים. הדם נוזל מאפו.
אך הצוציק כבר הרפה ממנו, כדי לבדוק את השלל.
"הוא אומר שהוא פלאח ממנצובה", מתרגם ג'מוס. "הוא ברח אתמול וחזר כדי לקחת חפצים מן הבית".
"מרגל מצרי", קובע קבאב. "כדאי לדפוק אותו!"
"אנחנו צריכים למסור אותו למודיעין", מחליט המם-מם. "הם כבר יגמרו אתו".
במנצובה אנחנו מוסרים את האיש למשרד הפלוגה. פקודתנו היא להישאר במקום במשך הלילה כתגבורת למקרה הצורך. אנחנו נרדמים על ערימה גדולה של קש, ליד הג'יפים. הדבר האחרון שאני זוכר הוא שהקש מלא פרעושים והם עוקצים.
* * *
למחרת היום כבר יושבים אנו בחדר-התרבות הפלוגתי במחנה.
חזרנו רק בשעה שמונה בערב, זרקנו את בגדינו המלוכלכים לתוך פינה, רצנו ערומים אל המקלחת ולבשנו בגדים נקיים.
עתה יושבים אנחנו דחוקים וצפופים בחדר-התרבות הקטן, שהוא צר מהכילנו. המפקד רוצה לדבר אתנו.
"מה הוא יכול להגיד לנו בשעה כל כך מאוחרת? כבר אחרי עשר בערב!" תוהה הצוציק.
"בודאי איזו הודעה דחופה, שנצא מחר בבוקר לחופשה של שבועיים!" מנחש נחצ'ה.
"אולי אפילו שלושה שבועות! עכשיו יש הפוגה, וזה מגיע לנו"