,היתה שמועה שישלחו את כולנו לשבועיים חושש ושבוע אחד לבית-הבראה".
,אני לא רוצה הבראה", קובע טרזן. "תנו לי להיות בבית, וזה ההבראה הכי טובה".
"אל תשלו את עצמכם", מזהיר סאנשו. "לא יתנו לכם יותר משבוע חופש, וחוץ מזה יתנו לכם רק מחמאות, שהייתם חיילים טובים והבאתם כבוד לגדוד".
אולם לנו חשובים ברגע זה גם דברי שבח. דומים אנחנו לילדים קטנים המצפים לאבא, שיאשר להם כי היו ילדים טובים. גם פני החברים דומים כעת לפני ילדים - אדמדמים מרוב ציחצוח, שערות רטובות ומפורקות, לחיים חלקות. מלבדי גילחו כולם את זקניהם.
הרגשה יפה מרחפת בחדר. חצי הפלוגה הושמד באחד-עשר ימים אלה. אבל אנחנו חיים. אנחנו בריאים ושלמים. אנחנו אוהבים זה את זה, על אף כל חולשותינו ומגרעותינו הגלויות לעין. ביחידה רבית לומד אתה להיות סובלן לגבי חולשות חבריך.
טרזן הוא עקשן כפרד, במידה שאין כמעט אפשרות להתוכח תו על כל דבר שהוא. אולם אחרי הקרב במשלט 125 חזר ברגל עד קוי המצרים כדי לחפש פצועים. נחצ'ה הוא איגואיסט בחסד, אדם הדואג רק לעצמו, אבל בדיד לבית-ג'מאל ירד במטר הכדורים מן הג'יפ כדי להעמיס עליו את גויתו של נינו. אין ספק שקבאב רוצח -תוך הנאה, אבל הוא נשאר אתנו עד היום אם כי כולנו יודעים שהוא יחד פחד מוות בכל פעולה. אפילו הצוציק, הבתולה הבלתי-קדושה לנו, אהוב עלינו ברגע זה אחרי ככלות הכל, הוא שייך לחבריא.
"בחיי, לא תארתי לעצמי שאשאר בחיים", לוחש טרזן לעצמו, בהתפעלות-מה.
"אתה כבד מכדי שנסחוב אותך לבית-הקברות", מנחם אותו