סאנשו. אך בעצם רק ביטא טרזן את אשר חושבים כולנו בלבנו. איש לא העז לקוות שישאר בחיים.
המפקד נכנס. הוא יושב על שולחן, מולנו, וסוקר אותנו במבט
חמור.
"עכשיו יבואו הקומפלימנטים!" לוחש סאנשו.
"אתם הייתם לוחמים טובים", פותח המפקד. "עשיתם את שלכם.
בסדר! אבל חייל טוב הוא לא רק לוחם טוב. חייל צריך גם לדעת איך להתנהג. אתם הייתם מתחת לכל ביקורת! הייתם פרועים וחסרי משמעת! שיחקתם בקלפים בניגוד לפקודה המפורשת!" עיניו נתקעות בטרזן, שחקן-הפוקר העיקרי שלנו. באחד-עשר ימים אלה הפסיד לפחות מאה לירות.
"כל זה צריך להשתנות, החל מהיום. מחר בבוקר יעירו אתכם בשעה חמש חמשים-וחמש לריצת בוקר. בשמונה מפקד-בוקר. אני חצה שכל הרובים יהיו מבריקים, הנעלים מצוחצחות. הבגדים נקיים והפרצופים מגולחים!" עיניו ננעצות בי. "אסור לגדל זקנים".
אנחנו מסתכלים איש ברעהו. פני החברים אינם דומים עוד לפני ילדים קטנים. הם התמתחו והסמיקו. אפשר כמעט לשמוע את רחש לבם כרחש גלים רחוקים.
"החל ממחר אנחנו חוזרים למשטר צבאי! אתם תצאו לאימונים! תרגילי-סדר. תס"ח, תרגולת-קרב! אנחנו נעשה סוף להתנהגות הפרועה הזאת! הפונים למפקדים יעמדו דום! אני לא רוצה לשמוע עוד ויכוחים עם מם-כפים! זה ברור לכולם?"
"מה עם חופש?" שואל סאנשו. קולו שקט, אך אני יודע שהוא מתוח כקפיץ, מוכן להתמודדות. הוא לא קם ממקומו. עכשיו יכולה לבוא ההתפוצצות. גם המפקד מרגיש בזאת. על צורת השאלה אין הוא מגיב.
"אין שום חופשה! ההפוגה אינה שלום, ואנחנו ממשיכים להיות