מוכנים למקרה הצורך. הפלוגות תצאנה בתורנות לחופשה של 24 שעות. הפלוגה שלנו תהיה האחרונה".
"מדוע לא יביאו חטיבה מתל-אביב כדי לשמור על המשלטים המטונפים בהפוגה?" מתפרץ טרזן.
*כשהמטכ"ל ישאל אותך תוכל להגיש את הצעותיו", עונה המפקד בקיל עוקצני. "זה הכל! אתם חופשים עד חמש המשים-וחמש" "הקשב!" צועק הרס"פ. המפקד יוצא.
מיד הופך החדר למרקחה. הכל מדברים בבת אחת, אך כעבור דקות מעטות מתגברים הקולות של אנשי המחלקה שלנו, "הותיקים". "מה הוא חושב לו? הוא האבא שלנו?" רועש קבאב.
"אני לא אשאל אותו אם אני רוצה לשחק בפוקר!"
"יופ טוויו מאט! כלב מי שיוצא עוד פעם לתרגילי-סדר!"
"אני לא אקום לפני שבע בבוקר! שירוץ בעצמו!" "שישימו את כולנו בבית-הסוהר, ודי!"
"אני לא נשאר אפילו יום אחד בגדוד המחורבן הזה! בקרבות זהו בית-מטבחיים, ובהפוגה הם רוצים לרכב עלינו כמו על טירונים ירוקים!"
מישהו תוחב בלוק נייר ועט נובע תחת אפי: "כתוב!"
אני מפהק. זוהי המרידה החמישית או הששית שאני משתתף בה. אני מכיר את הנוסח כמעט בעל-פה. "הואיל והצטרפתי לפלוגת-הג'יפים מתוך אמונה שזוהי יחידת-קומנדו בעלת חובות וזכויות מיוחדות... אני מבקש בזה להעביר אותי ליחידת-קומנדו בחטיבה אחרת".
כל אחד צריך לכתוב לעצמו מכתב לחוד, כדי שלא תהיה אפשרות להאשים אותנו במרידה מאורגנת. האינטליגנטים גומרים מהר, אך ישנם אחדים שאינם יודעים לכתוב וצריך להכתיב להם כל