מלה. קרוב לחצות מוכנה כל החבילה ואנחנו שמים אותה על שולחן המפקד, בחדר-המטה החשוד.
במיטה אנחנו ממשיכים לדבר על המרידה. "מה לדעתך יצא מזה?" שואל ג'מוס את סאנשו.
"כרגיל. מחר יבוא המג"ד ויאסוף אותנו ויאיים עלינו שישים את כולנו חצי שנה בבית-הסוהר, ואחר כך יגיד שאנחנו הפלוגה הכי טובה בחטיבה ושלא נהיה פתאום טפשים. ואחר-כך יגיד שממילא רצה לתת לבו חופשה של שלושה ימים החל ממחרתיים".
אין זה תפקיד קל להיות מג"ד ביחידה לוחמת. אין הוא יכול לשים אותנו בבית-הסוהר, מפני שמלבדנו אין עוד וותיקים בגדוד, והחטיבה לא תוכל לוותר על פלוגת-הג'יפים. גם אין הוא יכול להעביר אותנו, ואנחנו גם איננו רוצים בכלל לעבור. צדק סאנשו, הסוף יהיה שיושג הסכם של פשרה, נהיה שוב ילדים טובים ובמקום אימונים וצחצוח נצא לכמה סיורים נחמדים.
כל זה יארך יומיים.
אינני יכול לחכות יומיים. אני צריך לנסוע לתל-אביב, עוד מחר.
"ג'מוס, אתה ישן?"
"לא! מה יש?"
"אתה רוצה לבוא אתי מחר לתל-אביב?"
"שלך לנצח. מתי?"
"נצא אחרי-הצהרים דרך החור שבגדר, נבלה ערב בתל-אביב ונחזור מוקדם בבוקר דרך החור. איש לא ירגיש בזה, ועד שהענינים יסתדרו כבר נהיה בחזרה".
"טאיב", הוא מפהק. "דחילק, תן עכשיו לישון!"
הביתה. הביתה. הביתה.