המנוע מזמזם. משני עברי הכביש רצים העצים לקראתנו ונעלמים.
לעזאזל! סע יותר מהר. הנהגים הציביליים האלה אינם יודעים נסיעה הגונה מהי. במקום להתמסר לתענוג העילאי של המהירות הם דואגים לרכושם העלוב. כאילו היה ערך כלשהו למכונית כזאת. מחר תיפול עליה פצצה ותרסק אותה לאלף רסיסים.
כל שניה של נסיעה מקרבת אותי לתל-אביב. רעיון מוזר. מה יהיה פרצופה של תל-אביב! לא ראיתי אותה זה עידן ועידנים. לפחות שבועיים. תל-אביב היא גן-עדן, רחוקה ודמיונית, מישכנם של אנשים אגדתיים, אינם חוששים בכל רגע לחייהם, היות משונות הקרויות בפינו פוליטיקאים ובהורות יפהפיות, חייכניות ועגלגלות. הלבושות לרוב בפיג'מות של משי. כך, לפחות, אמר השיר האוסטרלי שהיינו מזמזמים אותו, והעלון הפורנוגראפי הצרפתי שהתגלגל בדרכים מסתוריות לבסיס הקרבי. הבחורות הללו לא עוררו אצלנו כל תגובה מינית - במשך אחד-עשר ימי המתח המטמטם היינו כולנו יצורים-ללא-מין - אלא כעין געגועים מלאנכוליים. כך, בודאי, חושב אדם טובע על היבשת הרחוקה.
נס-ציונה. ראשון-לציון. אני נוסע הביתה, משמע שאני חי.
שתי מלים מוזרות. אני חי! אני חי! אני חי! מדוע, בעצם?
מדוע דוקא אני? מדוע אני ולא נינו, למשל? לוא היה אותו סודאני מטה את הברן שלו קצת ימינה, היה המצב עכשיו הפוך. אני הייתי נרקב עתה באדמה ונינו היה נוסע הביתה. מצחיק מאד.
על כל פנים, אני חי. זוהי עובדה שאין לערער עליה. גם אברי שלמים. ורק לפני יומיים קנאתי בנחמיה, שהרסיס ריסק את מעיו ושישכב עתה כמה חדשים בבית-חולים!
צריכים לעשות משהו. מה? לשתות? לא, השתיה היא צורה של התאבדות, מעין הרדמת החושים. ואני אינני רוצה להרדים את