חושי. להיפך, אני רוצה להפעיל אותם היום במלוא העירנות, במלוא החיות. בחורה? זהו. צריך לתפוס בחורה. עוד הערב, בלי כל הכנות מוקדמות. לשכב אתה עד שתיים בלילה, לישון ארבע שעות, ולחזור למחנה לפני שמישהו ירגיש בהעדרי.
בחורה. מוזר, גם עתה אינני מרגיש כל התלהבות מינית, אני רוצה בה כדי להוכיח לעצמי שאני חי, שכל אברי פועלים במלוא יכולת התנועה והרגש, כדי לחוג את הרעיון הגדול הזה, העילאי. הבלתי-נתפס, המוזר והמזעזע: חיים.
* * *
"באמת לא היית בחזית?" שואלת אמי.
"בחיי שלא", אני נשבע. "היה לי מזל של כלב. מחזיקים אותנו כל הזמן ברזרבה כדי להבטיח את העורף".
אמי היתה רוצה לנשק אותי, אך היא יודעת שאני שנא נשיקות משפחתיות. אין אנחנו משפחה הנוהגת להתמוגג בסנטימנטליות. היא מסתפקת בתשובתי ויוצאת לקנות לי משהו מיוחד לארוחת הערב.
אבי מעלעל בעתון. אני יודע שהוא איננו מאמין לי, ושהיה רוצה לשאול אותי על הקרבות, אך אין הוא מעז לשאול, פן יתברר לו שהייתי באמת בחזית. אני מסתכל בו כאלו היה אדם זר. בזמן האחרון הזדקן ושערותיו הלבינו כליל. הוא עובד עבודה קשה מדי, והוא דואג דאגה רבה מדי לדברים הנעשים סביבו, ביחוד מאז נהרג אחי אבנר בקומנדו הבריטי.
טיפוס מוזר, אבי. במשך ארבעים וחמש שנה חי בעולם של משרדים ונייר, בנו של מורה שהקים לעצמו בנק קטן בעמל של שנים. לפתע החליט לבוא ארצה. הוא טוען שהרגיש בעצמותיו כי מתקרבת שואה. אך אני חושד בו שהיתה חבויה אי שם בלבו מנה הגונה של אידיאליזם והרפתקנות, שלא מצאה לה מוצא בהווי הבורגני והסדיר שבו חי. את מעט הכסף שהביא עמו הפסיד תוך חדשים מעטים, בגלל