אמונתו המופרזת בבני-אדם. מאז הוא עובד - יחד עם אמי - עבודה גופנית מפרכת ומשתכר בקושי את מחיתו. בכל זאת נדמה לי שהוא מאושר יותר מאשר היה שעה שישב במשרד וטיפל בניירות.
אני מקנא במקצת באבי. הוא שייך לדור שזכה להתחנך חינוך אמתי. אותו חינוך הומאניסטי, על ברכי התרבות הקלאסית, הצליח, איך שהוא, ליצור אנשים שלמים יותר מאשר הננו. יש להם משהו' לאבי ולבני-דורו, החסר לנו. אולי מפני שהיה להם זמן ללמוד ולעצב את עצמם, בגיל בו כבר היינו אנחנו לוחמים וותיקים. ואולי גם מפני שאנחנו חיים בחלל ריק מתרבות ולמדנו בבתי-ספר שגם לא ניסו לחנך אותנו.
מאז הצטרפתי למחתרת, לפני עשר שנים, התרגלתי לחיות חיים עצמאיים ולהיות שתקו בחוג המשפחה. אבי חושב שיש לי טינה כלפיו מפני שהיה נאלץ להוציאני מבית-הספר בגיל שלוש-עשרה, אך למעשה אני מחבב את הורי ומתבייש בחיבה זו, ככל חברי.
"האם זה היה אצלכם נורא מאד?" שואל אבי. קולו שקט מאד, ואין הוא מסתכל בי. הוא היה חייל במלחמת-העולם הראשונה, ואץ לו אשליות רומנטיות בכל הנוגע למלחמה.
אני מרגיש שהוא יודע את הכל, ולפתע אין בי כל רצון לרמות אותו.
"כן", אני אומר.
אבי ממשיך לעלעל בעתון.
"אבל עכשיו תהיה הפוגה", אני מוסיף.
"כן. ברוך השם!" הוא מדבר כאילו רצה לשכנע את עצמו. אך בסתר לבו יודע הוא, כמוני, שאנחנו נפר הפוגה זו, כדי לפרוץ את הדרך לנגב.
כשאבי יוצא באה אחותי הבכירה. היא אם לשתי בנות, והאשה המעשית ביותר שהכרתי מימי.