"שמע נא", היא ניגשת ישר לענין. "אתה £גריך להפסיק. בשבוע שעבר אבא כמעט השתגע. מרוב דאגה איננו מסוגל עוד לעבוד. אם יקרה לך משהו הוא יאבד עצמו לדעת. אחרי ככלות הכל, מספיק שנהרג אחד במשפחה. יותר אי-אפשר לדרוש!"
"אז מה את רוצה?" אני שואל.
"אתה יודע יפה מה שאתה צריך לעשות. אתה יכול להשתחרר בקלות. או לפחות לעבור לתפקיד בעורף. פגשתי לא מזמן ברחוב את אחד החברים שלך והוא אמר שהציע לסדר אותך כאן במשרד".
אני מושך בכתפיים. "זה לא ילך". לוא הייתי עוזב את חברי כדי לעבור לתפקיד לא-קרבי, הייתי מתבייש אחר-כך להראות את פרצופי. לא פעם, כשהיה לי ריב עם המפקדים, שיחקתי ברעיון לעבוד מן הפלוגה לתפקיד קרבי אחר - לצאת עם יחידות מובחרות לפעולות מיוחדות, כסופר קרבי נודד, או אפילו לשחק תפקיד דומה לזה של הקומיסאר הקרבי ב"אנשי פאנפילוב". אבל לצאת לתפקיד לא-קרבי! אחותי מתרגזת. "חמור שכמוך! אולי אתה אוהב את המלחמה?"
"לא", אני מודה.
"אולי אתה רוצה לעשות טובה לבן-גוריון?"
"ודאי לא!" אינני יכול להסביר לה שיכול אדם לשנוא את המלחמה ובכל זאת להשאר ביחידה קרבית, פשוט מפני שהוא קשור לחבריו ומפני שאין זה הוגן לנטוש חבר בצרה.
"לשם מה נמצא אתה בכלל בחזית?" היא שואלת. "בנו של השכן ממול התגייס רק לפני שבועיים, והוא הלך ישר למשרד. עכשיו הוא כבר קצין גבוה, מפני שיש לו אבא עשיר, ואתה עם כל הקרבות שלך, נשארת סתם טוראי".
"אולי!" אני עייף מן הויכוח.
"מה אתה חושב? אם תיהרג ישימו לך מצבה גדולה על הקבר?
איש לא יגיד לך תודה, וכולם יגידו שהיית טיפש, ולאבא יכתבו מכתב