ה"גיבורים", ואולי מפני שהרבה דברים שהיו פעם קדושים נראים עתה מגוחכים. קל להכיר בחורה, קל להזמינה, ואם אינך מנשק אותה בפעם הראשונה היא חושבת אותך למסורס.
הבחורה המוסרית ביותר שהכרתי בימי המלחמה היתה עופרה.
היא היתה בחורה עדינה, בת לאב אדוק, ולמדה הוראה. הכרתיה בבית-קפה והזמנתיה לבלות אתי את הערב.
"למה לך לבזבז את השעות המעטות שלך אצלי?" שאלה.
"אני לא אתן לך מה שאתה מבקש. אבל אם תרצה אכיר לך את אחת החברות שלי. אמרו לי שהיא פותחת את רגליה לבחור עוד לפני שהוא מספיק לבקש את זה".
תחילה אני ניגש אל שפרה. אני מחבב אותה במקצת, ונעים לי להיות בחברתה. יש לה חבר המשרת בחטיבה אחרת ושאינו מפריע לי לעולם, מפני שאינו מזדמן אף פעם אחת לתל-אביב כשאני בחופשה.
אני שוכב על הספה בחדרה, מספר צ'יזבאת מימי הקרבות ומסתכל כיצד היא מסתרקת לפני הראי הגדול. יש משהו מגרה באשה מסתרקת, ביחוד כששערותיה ארוכות. אני מתגנב אליה מאחריה ומחבק אותה. היא מתפתלת בזרועותי, ספק בצחוק וספק ברצינות.
"פרא אדם!" היא צוחקת.
פתאום אני מתבייש בפני עצמי. אני מרגיש שלא ארצה לאנוס אותה, ופונה ללכת.
"מה?ז אתה כבר בורח?" היא שואלת ושולחת בי מבט מאוכזב. נראה שהתכוננה לצאת אתי הערב.
"אני צריך עוד הערב לחזור למחנה," אני מתנצל.
"למה אין אתם מקבלים פעם חופש הגון?"
"חסרים כאן בחורים?" אני מלגלג.