"באמת חסרים," היא מודה. "יש כאן כל מיגי יצורים העובדים במשרדים, אבל אין כיף ללכת אתם".
"האם מותר לגיבור-חזית לנשק אותך?"
"לא."
"חבל!" אני אומר. "שלום!"
ברחוב אני מהרהר. מו,טב ללכת לחברתה של עופרה. האסון הוא שהיא גרה בקצה העיר, ואם אצטרך אחר-כך ללוותה הביתה לא אספיק בכלל לישון הלילה.
"הלו, מה שלומך?" שואל לידי קול עוגב.
אני פונה.
"אהלן!" אני צוהל. זוהי ג'וקר איני יודע מה שמה האמתי.
בימים המעטים שבילתה בגדוד קראו לה ג'וקר מפני שהיא קטנה ועגלגלה. היא תהיה בסדר. אני שמח שאינני צריך ללכת אל חברתה של עופרה. "את באה כאילו שלח אותך אלוהים", אני מכריז בכנות
גמורה.
"אתה משקר," היא מחייכת.
"בחיי שלא! רק הערב חשבתי עליך!"
"בחייך?"
"בחיי. בואי נלך!"
היא מהססת. "אבל יש לי ראנדבו עם חתיך אחד!"
"איזה מין חתיך?"
"אחד קצין מיפו!"
"זה הכל?" אני שואל. "עזבי שטויות!" אני שם את ידי על
מותנה.
"אז לאן נלך?"
"לא חשוב!" אני מעמיד פני תם. "בואי לקולנוע!"
תוך כדי הליכה היא שואלת על הגדוד. מדברים על התמונות