באדמה הקשה ולקברו, תמונתו של ילד ערבי בן שלוש שאביו נהרג. ענינה בתמונות פג במהרה.
,בוא, עזוב את התמונות האיומות האלה", היא מבקשת,
ויושבת לידי על הספה.,הערב אין מלחמה. טוב?"
אני מנשק אותה. טיפשונת, האם היא חושבת שאפשר לסגור את המלחמה במגירה, כמו תיק ישן, ולפתוח מגירה של שלום?
חולצתה נשמטת מתוך חצאיתה. אני מלטף את גבה ומכסה אותה בנשיקות. בעצם, מדוע לא? מדוע אי-אפשר לסגור את המלחמה במגירה, אם רוצים בכך?
"אם תעזרי לי, אשכח את המלחמה!" אני מושך אותה אלי.
"זה לא יפה!" היא נאנחת.
כמעט פורץ אני בצחוק. זה לא יפה. ואם שולחים אותנו למות ולרצוח בני-אדם, האם זה יפה? פלאח מסכן אשר כדור של רובה מפלח את מוחו בודאי אנו חש נעימות כמו ברגע זה.
אני מלטף את ירכיה. הן עגולות וורודות לאור המנורה המסוככת.
"לפחות כבה את האור!" היא מפצירה בי.
אך אני אינני רוצה לכבות את האור. רוצה אני לראות את השרירים המשחקים, את האברים הנעים, שהם כה שונים מאברי הגופות שראיתי בימים האחרונים מוטלות בצדי הדרכים ומפוזרות בשדות. למה לזכור את המתים? למתים אין גופות אלא רק פגרים, מסריחים וסמרטוטיים. הנה גוף חי, גוף יפה. אני לוחץ אליו את פני,
"אתה גס רוח!" קובעת ג'וקי.
"כן!" אני אומר.
מוזר שהאנשים סבורים כי יכול אדם לרצוח ולהרוס ולשדוד, ולמחרת היום, בבואו הביתה, לחזור ולהיות אותו בחור עדין ותמים ונחמד שהיה, אולי, אי-פעם.