ובריאים, באותו רגע בדיוק בו דוהרים אנחנו בג'יפים לקראת מכונות היריה. טינופת ארורה.
ב"כסית" יושבת חבורה גדולה של חיילים לבושי-הדר, מאותם שקוראים להם אצלנו בחטיבה "שועלי-בית-רומנו", וביניהם כמה סופרים צעירים ואינטליגנטים אחרים. מכר מקרי מזמין אותי לשבת ליד השולחן. כנראה כדי להרגיז את האחרים. הוא שיכור במקצת. "הנה חייל אמתי!" הוא מציג אותי בתרועה גדולה. לי לא איכפת. אני יושב.
המסובים שולחים בי מבטים של מורת-רוח, וממשיכים ברכוה. הם מדברים על עיצוב החוויה המלחמתית, על הצורך בדיסטאנץ למאורעות, על ספרות אקטואלית ואפית ורומנטית. אני קצת מרחם עליהם. איזו תמימות עילאית, לשבת במשך כל המלחמה בביודהקפה או באיזה משרד של מטה ולהאמין שיוכלו אחר-כך לתת ביטוי לחוויה קרבית שלא היה להם העוז הנפשי להשתתף בה! כיצד ימצא סופר את הדרך אל לב דורו, כשאין הוא מוכן ללוותו בדרכו?
מישהו מזכיר את ההצעה שהיתה כלולה במכתב לאחת ממערכות העתונים, לתת אותות-ציון מיוחדים לחיילים קרביים. הרעיון מעורר רוגז רב מסביב לשולחן.
"לעולם לא נרשה להנהיג אצלנו הפליות!" מכריז אחד, בעל פנים נשיים שמנמנים וקול גבוה.
"בוז להפליות!" צועק מכרי השיכור, הממלא תפקיד חיוני באחד משרותי התרבות. "הבה נלך כולנו לחזית!"
בעל הפנים השבנמנות פונה אליו בכעס. "התפקידים שלנו השובים יותר מאשר סתם לטייל עם רובה בחזית! בכלל, מי הלך לחזית? רק אנשים נברוטיים שברחו מפני התסביכים שלהם. אנחנו