גבורה וגרשנו מתוכו את תושביו. לא, הרחתיו עוד לפני כן, במטווח הראשון שלנו, יומיים לפני אותה הסתערות, כשקיבלנו לראשונה רובים אישיים.
איזה מאורע גדול היה זה בחיינו. רובים אישיים - יותר מכל דבר אחר סימלו לנו את הגשמת "חזון הדורות". רובים חדשים, סוכים במשחה, שאחדים מהם עוד נשאו עליהם את צלב-הקרס. בית-החרושת הצ'כי יצר אותם למען הצבא הנאצי. לרוע מזלו של בעל המפעל התאבד היטלר לפני שהספיק לקבל את הרובים ולשלם תמורתם. או מנהל בית-החרושת לא התיאש. הוא גם לא הפסיק את הייצור. רק את הצלב הוציא מן הדפוסים והשאיר מקומו פנוי בשביל הכוכב המחומש של סין הקומוניסטית, או הסהרון של פאקיסטאן, או המגן-דוד של המדינה הציונית החדשה. "זמנים חדשים, סמלים חדשים," בודאי חשב לעצמו בעל המפעל, אם היה בעל נשמה פילוסופית, "רק הרובה הוא ערך קיים, הרובה והזהב שישולם תמורתו!"
היכן היה המטווח? זה היה ליד הרמות השדה היה מכוסה רובים, מקלעים ורימוני-יד, ובפעם הראשונה הרגשנו שאמנם חיילים קרביים הננו. כיתה אחרי כיתה הסתדרנו בקצה השדה, כדי לנסות את הרובים החדשים ולהרגיש את חבטתם בכתפינו.
ישראל, מפקד המחלקה שהצטרף אלינו באותו בוקר, עבר בינינו ולימד אותנו כיצד לירות ירית צלף. בחור יפה היה, ישראל, חייל אמתי, כגזור מתוך מודעה של גיוס. אנחנו, הטירונים הירוקים, קנאנו בו מאד.
כעבור שמונה שעות כבר היה מת, ההרוג הראשון שלנו. כדי "לחסן" אותנו ולהרגיל אותנו לשאת ביסורי החזית אמרו לנו ללכת ברגל מקיבוץ אחד לשבי. הגדוד כולו צעד בשורה עורפית ענקית בלילה החשוך. הפלוגה הראשונה איבדה בחשכה את הקשר עם שאר הפלד גות. אנשיה שכבו על הארץ, מוכנים להגנה היקפית. כשהופענו פתאום