אתם יחד סימפוניה גדולה של סרחון, סימפוניה של אהבה חיילית. לכמה רגעים נשכחו גם הפרעושים...
מוזר שרוב ריחות המלחמה ריחות מתקתקים הם, מתקתקים ומגעילים. ריח של גופות נרקבות. אומרים שאפשר להתרגל אליו. אנחנו לא הצלחנו בזאת. אולי אין אנחנו חיילים וותיקים די צרכנו. במלחמת-העולם הראשונה שכבו החיילים במשך שנים בחפירותיהם, חפירה מול חפירה, וברצועה הצרה של שטח-ההפקר שביניהם שכבו תמיד כמה גויות מסריחות אשר איש לא העז להתקרב אליהן ולקברן. רק לפעמים, כשהסרחון גבר עד לבלי נשוא, הכריזו על שביתת-נשק לכמה שעות כדי לקבור את הפגרים.
בעצם, זוהי ההגדרה המסמלת את שביתת-הנשק. דרוש זמן-מה
לצדדים הלוחמים כדי לקבור את הפגרים המסריחים יותר מדי. אחרי-כן אפשר תמיד להמשיך במלאנת-הקודש הלאומית וליצור פגרים חדשים, מבין אלה שקברו את הפגרים הקודמים.
בעיראק-שארקיה רבצנו שבועיים בואדי ובו שרר סרחון מתמיד של נבילה. מקור הסרחון היה תחת ערימת עפר במרכז הואדי. מעולם לא הצלחנו לגלות מה טמון בתוך ערימה זו - אולי חמור, אולי גמל, ואולי גם בן-אדם.
גם זה אופיני למלחמה - אתה מריח את ריח המוות. ואינך יודע מי מת, מי הרג אותו, ולשם מה.
לפעמים אתה יודע מי ההורגים ומי ההרוגים, ואינך יודע מדוע נהרגו. זה גם אינו חשוב. רוב האנשים נהרגים במלחמה בלי סיבה. אינך שואל את עצמך מדוע אתה הורג. שאלה זו אתה משאיר לממונים עליך. גם עליהם ממונה מישהו, ומישהו זה מעביר את האחריות למישהו אחר, עד שהיא מגיעה למישהו עליון שאינו אחראי, לכאורה, בפני איש, אלא רק בפני ה"היסטוריה' ו"משפט הדורות". מישהו זה יושב לו במשרד, ליד עציץ של פרחים, והמלחמה היא בשבילו דבר