מופשט, בעיה תיאורטית שעל גבי הנייר. הנייר הוא לבן ונקי ואינו מסריח. יתכן שמישהו זה אינו יודע כלל שיש ריח למלחמה.
"מרחוק יריח מלחמה..."? לא תמיד מרחוק. יש והריח מתקרב אליך, יש והוא עוטף אותך כליל, מחניק אותך, נועץ את ציפורניו בריאותיך, כמו ביום ההוא, הנורא, יום המוות.
"פי! פי!" צועק קבאב ורועד מצחוק. "האת מאסארי! פי! פי!"
"די, נמאסת!" מתרגז נחצ'ה, "סתום כבר את הג'ורה!"
אנחנו יושבים במחנה, בקנטינה של חיל-האויר. הקנטינה הגדודית שלנו נמצאת בבסיס הקרבי, יחד עם מטה הגדוד, השירותים וכל הפלוגות. במחנה שלנו אין כלום, אפילו הבחורות ניצלו את העדרו של המג"ד והסתלקו לתל-אביב. לא היתה לנו ברירה אלא להיכנס לקנטינה של חיל-האויר. נכנסנו כולנו יחד, שמונה-עשר איש, הקמנו רעש גדול ותפסנו מקום במרכז החדר. מלבדנו נמצאים במקום רק כמה מאנשי חיל-האויר, שאנו מתיחסים אליהם כאל משתמטים. אנחנו שונאים את אנשי-האויר, מפני שבגללם גרשו אותנו מן הצריפים היפים שהיינו שוכנים בהם לפני שהוקם חיל ארור זה.
"היי, הבא בירה!" צועק נחצ'ה, כדי להסית את דעתו של קבאב.
המוכר מעווה את פרצופו. "זאת קנטינה של חיל-האויר," הוא מודיע בבוז, "אנחנו לא נותנים כלום לאנשים מחיל-הרגלים!"
"באמת לא?" שואל נחצ'ה. קולו עדין ורך. אנו נהנים בחשאי. כשנחצ'ה משתמש בקול עדין זה הריהו זומם משהו.
"לא!" איש הקנטינה מגלה גרגר אבק על חולצתו הנקיה ומסלק אותו בתנועת-יד רבת-משמעות.
"חבל," אומר נחצ'ה.