איש הקנטינה מתכופף במהירות הבזק. נחצ'ה שלף אקדח גדול.
שלושת הכדורים יוצרים משולש של חורים בתקרודהעץ.
"מיקבץ!" קובע נחצ'ה בסיפוק, כאילו היה נמצא במטווח.
איש הקנטינה רותח. פניו עודן חיוורות. "אני אודיע על זה למפקדי המחנה!" הוא צורח. "הם כבר ידפקו אתכם!"
"תחוב אותם בתחת," מציע נחצ'ה ומשחק בניצרת האקדח.
"אבל לפני זה תביא לנו בירה, שלושים וששה בקבוק!" "מהר!" תובע קבאב. "אחת-שתים!"
"ושיהיו קרים!" מוסיף הצוציק.
איש הקנטינה מביא את הבקבוקים.
"חבורה של משתמטים מחורבנים," קובע קבאב, ופותח את הבקבוק הראשון בקנה האקדח. "כשאנחנו יוצאים להתקפות, הה מצחצחים פצצות ומסובבים ברגים באוירונים ישנים שאינם שווים כלום!"
"כשצריך אותם הם אינם," מאשר טרזן. "המצרים יכולים לדפוק אותנו מן האויר כמה שהם רוצים. האוירונים שלנו לא יבואו אלינו כל זמן שיורים!"
"כמובן, הרבה יותר נוח לשבת באוירון ולזרוק פצצות על נשים ותינוקות בעזה, במקום לבוא לחזית!"
אנשי חיל-האויר היושבים מסביב מתחילים לרתוח. אפשר כמעט לשמוע כיצד עולה חום גופם. אנחנו נהנים, עוד מעט תהיה קטטה הגונה. כבר זמן רב לא היתה לנו קטטה הראויה לשמה.
"ותמורת הגבורה הגדולה הזאת מפנק הצבא את המשתמטים האלה ונותן להם כל טוב!" נחצ'ה מרים בכוונה את קולו, למען ישמעוהו בכל האולם.
"נתנו להם את הבתים הכי יפים ומזרונים רכים וכילות בה בשעה שאנשים הגונים שהולכים לקרבות צריכים לישון בחורבות ישנות!"