"פי! פי!" מתפרץ קבאב מחדש. "האת מאסארי! פי! פי!"
"אתה כבר שוב מתחיל?" מתרגז נחצ'ה.
הבוקר התקפנו את אלדאבה. היתה זאת כמעט הצגת קולנוע.
נמה קצינים, אורחים וקצין-התרבות עלו על מגדל-המים של הקיבוץ הסמוך כדי לחזות במחזה. אנחנו התפרסנו בשורה רחבה, עשרה מטרים בין ג'יפ לג'ים, ודהרנו לקראת הכפר. תוך כדי דהרה ירינו אלפי כדורים. קשה לירות במקלע תוך כדי נסיעה, ביחוד מתוך המקלע האחורי אשר לועו שלו נמצא בין אזניהם של הנהג והמקלען הקדמי. בשעת הנסיעה נשמט המקלע מתוך ידיו של נחצ'ה והכדור עבר בין רגליו של טרזן, שישב לפניו.
בכפר עצמו לא מצאנו אף נפש חיה אחת. הפלאחים ברחו כשראו אותנו מרחוק. בפתחיהם של כמה בתים עוד בערו פרימוסים ופחמים. הפרענו להם בארוחת הצהרים.
משועממים במקצת עברנו את הסימטאות הצרות, אשר הג'יפים הצליחו רק בקושי לעבור בהן. חלמנו על ארוחת הצהרים שנאכל ברחובות ועל המקלחות במחנה. אחרי פעולות קטנות מסוג זה אנהנו רגילים "להיעלם" לכמה שעות, בדרך חזרה אל הבסיס הקרבי.
פתאום ראינו אדם. זה היה מוזר מאד, לראות אדם חי במקום כזה. לרגע היססנו. היתה זאת אשה זקנה, לפחות בת 80, עטופה בסחבות, שישבה בפתח ביתה. בברחם מכפריהם משאירים הפלאחים תמיד את הזקנים והעיוורים מאחריהם.
אנחנו, בג'יפ הראשון, עצרנו מיד. החלפנו מבטים.
"לא כדאי", השיב סאנשו על השאלה שלא נשאלה.
המשכנו בנסיעה.
בפינת הרחוב שמנו לב שהג'יפ השני בו ישבו נחצ'ה, טרזן וג'מוס, לא בא אחרינו. בעמל רב הפנינו את הג'יפ שלנו, וחזרנו על