להגנתו של נחצ'ה. השנים הם "זוג", אף כי, כרגיל, אין כל דמיון ביניהם.
"מה אתה מתערב?" פונה אליו קבאב. "הרי לך אין דם להשכיב אפילו ערבי אחד!"
טרזן מתרגז. "לי אין דמי אני יכול להרוג לך כפר שלם אם אני רוצה".
האמת היא, כמובן, שלטרזן אין דם להרוג ערבים מחוץ לקרב.
עם כל עוצמתו הגופנית יש לו לב רך מדי, והוא מתבייש בזה מאד.
"מה אתם יודעים?" ממשיך קבאב בקול חולם. "אתם זוכרים שכבשנו את אבו-שובאק, בהתחלת המלחמה? לא, אתם לא הייתם שם. הייתי אז בפלוגה א,. אמרו לנו לדפוק את כל הגברים מבני 15 ומעלה. הערבים המטונפים אפילו לא ברחו. הם עוד לא הכירו אותנו. אז אני נכנס לבית אחד ומוציא איזה ערבי מטונף שנראה כמו בן 50, אז ילדה בת 15 מחזיקה אותי ומתחילה להתחנן שלא אשכיב אותו מפני שהוא האבא שלה".
"אז מח עשית?" שואל הצוציק בסקרנות.
"מסרתי את האבא לחבר אחר וחזרתי אל הקטנה. בהתחלה היא לא רצתה, ונשכה אותי בידים, אבל כשכיוונתי אליה את הרובה היא שתקה. היא היתה מלוכלכת נורא, אבל היה לה גוף נהדר, לגמרי מפותח, כמו אצל אשה. חבל שהייתי צריך להרוג אותה אחר-כך".
"מה? הרגת אותה?" הצוציק מאוכזב, כאילו קיווה לפגוש את הילדה בעצמו.
"גועל נפש!" מעיר טרזן. "גם כן מעשה-גבורה!"
"היתה לי ברירה?" מצטדק קבאב. "אתם לא יודעים מי היה אז מפקד הפלוגה שלנו. החמור הזה, עדי, היה בחור נהדר, אבל בענינים כאלה היה משוגע. הוא נשבע לנו לפני הפעולה שיתקע כדור בכל מי שיגע בנשים. אמרו לנו להשכיב רק את הגברים. לוא היתה