אשר השמועה אומרת שמתושלח עצמו השתמש בו לראשונה, וכלה בוובלי המבריק של נחמיה הנהג, שעבר בירושה לסאנשו כשנחמיה נפצע. לא חשוב כמעט מה טיב האקדח ומה מוצאו. כל עוד יוצא הכדור בצד הנכון ונשמע רעש הגון, הרי כבודו מובטח.
היו גם אומללים אחדים שמאמציהם עלו בתוהו, ושנידונו יקיום שפל של פרולטארים חסרי אקדחים. אחדים מהם, כמו נינו המנוח, נכנעו למרי גורלם ואף ניסו להעמיד פנים שחצניים כאילו כל הענין הוא למטה מכבודם. אולם גורלו של הצוציק שלנו הפך לטרגדיה. הוא חלם על אקדח עשרים וארבע שעות ביממה, בהקיץ ובשינה. מדי ראותו בית ערבי נטוש שטרם נפרצו דלתותיו, או פגר עזוב שטרם נבדקו כיסיו, ניצנצה בלבו התקוה שהנה בא הרגע הגדול. אולם הערבים החליטו, כנראה, להרגיז את הצוציק, ובלעו את אקדחיהם לפני מותם. אפילו בנטשם את בתיהם לא שכחו לקחת עמם את כלי-השעשועים. רק לפני שבוע השיג הצוציק סוף-סוף אקדח משלו. קבאב טוען שקנה אותו בכסף טוב, עשרים לירה שהשיג מאביו העשיר שהוא חרשתן.
עתה מוציא הצוציק את אקדחו, בשלוות-נפש מעושה. "משוגע מי שסוחב אתו תותח כמו נחצ'ה וג'מוס", הוא קובע בבוז המסתיר בקושי את קנאתו. "אני מעדיף אקדח קטן ונוח!" יש לו פי. בי. קטן, בעל קוטר של 7,65 מ"מ, מודל ישן שהשתמשו בו במלחמת-העולם הראשונה, אם לא לפניה.
"ענבי רוש", מלגלג נחצ'ה.
"מה יש?" הצוציק נעלב עד מעמקי נפשו. "לי זה מספיק.
אני יכול להרוג בזה כל בן-אדם שאני רוצה!"
"בזה?" קבאב פורץ בצחוק גדול. "בזה לא תופל גם לעקור שן של זבוב!" לקבאב יש צחוק משלו, המקמט את פניו ומעלימן ונשארות רק עיניו הקטנות והירוקות.