"אל תנאם לנו ציונות. קח לירה!" נחצ'ה מנפנף את השטר לפני עיניו.
"טוב, אני אראה!". איש-הקנטינה נעלם ומביא את הבקבוק.
"איזה עסק!" החוש המסחרי של סאנשו מתעורר. "לירה בשביל בקבוק קוניאק!"
"מה אתה צריך כסף? מחר תמות בין כה וכה!"
"אכלו ושתו כי מחר נמות!" מדקלם הצוציק.
"איני יודע", מהרהר סאנשו. "אפשר שיורידו לנו רק רגל ואז צריכים כסף".
"המולדת תדאג לך!"
"אל תצחיק אותי! המולדת תתן לך מדליה ובעיטה בתחת!"
"שתהיו כבר כולכם פגרים מסריחים", מאחל לנו קבאב. "מי נותן לי לירה אם אשתה את כל הבקבוק בבת אחת?"
.אל תספסר. עשרים גרוש יספיק!" טבעו הגאליצאי אינו מרשה לסאנשו להציע סכום מבלי לעמוד על חמקת.
"לך קיבינימאט! כלב מי ששותה בקבוק כזה בשביל פתות מחצי לירה".
"אל תשתה" מוותר סאנשו. פתאום צץ בו רעיון. "כל אחד יתן שילינג, וזה יהיה יחד חצי לירה".
"או-קיי!" מסכים קבאב.
אנו מסתכלים בו כבסום במרוץ. כל אחד מחשב את הסיכויים בלבו. קבאב כבר הריק שני בקבוקי בירה, ולא אכל כלום. גם ארוחת-הצהרים ברחובות, אחרי שחזרנו מאלדאבה, היתה דלה. לציבילים כבר אין מה לאכול. ההגיון מחייב שחצי בקבוק יספיק כדי לשכר לחלוטין, בודאי צפוי לנו מחזה משעשע.
הנוזל נעלם בגרונו של קבאב, תחילה בלגימות גדולות ותכופות, אך לאט-לאט בחלש הקצב, הלגימות מתמעטות וקטנות.